התנגדות ושמחות אחרות (97).
הלילה קרו שני דברים. האלרגיה שלי לאבק ולחילופי עונות חזרה, והתאהבתי בספר-הסיפורים החדש שלי, "הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתי."
ישבתי בכורסת הטלוויזיה, הילדים על הספות, וצפינו במהדורת החדשות של ערוץ 12, כשלפתע הרגשתי ריח חריף של אבק אופף אותי, ובו-בזמן צריבה איומה על פניי ועורפי. כפות ידיי החלו לבעור, ואז ידעתי. האלרגיה שלי לאבק ולחילופי עונות מסתערת עלי שוב, כמו מדי עונת מעבר. אין זאת כי הסתיו בפתח, ואני חייב לקחת אנטי היסטמין כדי שאוכל לנשום.
לקחתי. אף על פי שאני יודע איזו השפעה יש לאנטי היסטמין עלי: שינה טרופה וחלומות מבעיתים.
אחרי שהילדים הלכו לישון ישבתי וקראתי את הספרון "רודנות בחסות החוק" מאת קים ליין שפלי (הוצאת תלם, מיסוד קרן ברל כצנלסון). על הספרון הזה עוד אספר לכם בנפרד. רק דעו שבעיניי הוא בגדר צידה חובה לכול מי שרוצה להבין מה מתחולל כעת בארצנו ואיך לקדם את פני הרעה הצפויה לנו בחודש הזה, ספטמבר, בחגי תשרי ובמה שיבוא בעקבותיהם.
כשסיימתי את הקריאה עוד נותר בי קצת כוח, והחלטתי להיכנס למיטה עם ספר-הסיפורים החדש שלי. אני עושה זאת עם כול ספר. עם הספר הזה זה התאחר, כי לקח זמן עד שהגיע לידיי.
נטלתי את משקפי הקריאה ונכנסתי למיטה עם הספר. עלעלתי וקראתי בו כמה סיפורים, ואז את הסיפור המסיים אותו. צחקתי במהלך הקריאה, נהניתי, והבנתי שאני אוהב את הספר הזה.
וזה לא כול כך מובן מאליו. הספר הוא פרי מיון, ליקוט, סידור ושכתוב יחד עם נעה מנהיים, של כמה עשרות סיפורים מתוך מאות סיפורים קצרים, שכתבתי בעשרים וחמש השנים האחרונות. עד כה חששתי מלפרסמם. הרגשתי שאולי הם מטורפים מדי, לא ספרותיים דיים, לא עמוקים מספיק. שאלה הם סיפורי הזדמנות, שאת רובם כתבתי בעקבות חלומות, ואת מיעוטם בסדנאות הכתיבה שלי, כשתלמידיי רוכנים על מחברותיהם וכותבים, וגם אני רוצה לכתוב.
החשש מפרסום, הפדנטיות, השיפוט העצמי, כול אלה אינם רק נחלתם של כותבים מתחילים. הם נחלת כולנו. למעשה, כול הסופרות והסופרים מחויבים להיאבק בשדים האלה מדי יום בבואם לכתוב, ואחרי כן גם כשהם שוקלים אם ומה ומתי לפרסם, מתוך הקורפוס של כתיבתם, מן הארכיון.
הביטוי הכי קיצוני של הפדנטיות והפחד האלה הוא השמדת הכתבים. חברתי זכרה לברכה, פביאנה חפץ, האישה שסיפרה לי לראשונה על סיפור מכירתן של נשים יהודיות לזנות בארגנטינה, הסתגרה פעם בחדר האמבטיה של דירת אמה, ושרפה את כתביה בקערת האמבטיה. יואל הופמן, זכרו לברכה, צלצל לעורכו, פרופ' יגאל שוורץ, לטקס השריפה של כתביו בחצר.
אלה דברים איומים ונוראים. כול סופר יודע שבטיוטות טמון זהבו, ושהוא לא כשיר לשפוט את איכות כתביו. המנדט היחיד שיש לו בנוגע ליצירה הוא לכתוב מדי יום, לשכתב עד שאינו יכול להועיל עוד לכתב-היד, ואז לשחרר אותו לידיהם של עורך או עורכת, ולהמשיך ליצור. אבל לעתים קרובות מדי הפחד גובר על היצירתיות, והתוצאה היא אבדן הכתבים, שרפת ארכיונים, כזו שאני לא מאחל לאיש, ודאי שלא לעצמי.
אני לא השמדתי ולו פיסת נייר אחת מן היום שהתחלתי לכתוב בו, בגיל ארבע-עשרה. מדי כמה שנים, וככל שאני מתבגר גם בתכיפות גוברת, אני מעביר את חלקי הארכיון שכבר סיימתי לעסוק בהם, לפתחם לספרים, למכון 'גנזים' שליד אגודת הסופרים. במכון, המצוי כיום בספריית 'שער ציון בית אריאלה', מקפידה מנהלתו, אדיבה גפן, וצוות המכון, על שימור ותיעוד ומיון הכתבים של כול סופרי וסופרות ישראל, מאחד העם ועד ימינו. לשם אני מעביר את כול הטיוטות שלי ושל אחרים. שההיסטוריה תשפוט אותנו. לא אנחנו עצמנו.
כך או כך, ספרי החדש, "הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתי," הוא אחד מארבעה ספרים שהחלטתי להוציא לאור השנה. הראשון היה ספר שיריי החדש, "מקום אחר אין לי," השני הוא קובץ הסיפורים, השלישי יהיה ספר הפונדקאות של ילדיי, "הסיפור של מיכאל ודניאל," שהכנתו מתקדמת מאד, והרביעי יהיה הרומן הבא שלי. אי שם, בגיל שישים, לפני שלוש שנים, החלטתי לכרסם בארכיון שלי. כלומר, לעשות כול שביכולתי כדי לממש את תוכנו בעודי בחיי, בצורת ספרים. שבניגוד לעצתו של קהלת, היזהר מעשות ספרים הרבה, אני אעשה הרבה ספרים, המון ספרים, ושאתם ואתן תחליטו אחרי כן אם לקרוא בהם, אם לאו. שהתפקיד שלי הוא ליצור ספרים, לא לשפוט אותם. וזו התוצאה. ארבעה ספרים שרואים אור בזה אחר זה, ועוד רבים אחרים שאני מתכנן – ספר ההורות, ספר המאמרים הפוליטיים, כרך המחזות והתסריטים שלי ועוד.
אז התאהבתי בספר שלי. והבוקר, כשקמתי, התעוררתי מחלום שהוא תוצאה של האנטי היסטמין ושל הכתיבה שראיתי אמש במהדורת 12, על הנער שסבל מתסמונת אלכוהול עוברי ונרצח בידי אביו. בחלום בני מיכאל נעצר בערב ראש השנה, מפני שהפך דוכן ירקות של רוכל בשוק התקווה. מפקדת התחנה, שיודעת שאבא שלי הוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, ומתמחה בנוער עבריין, מחייבת אותי לעבור עוד באותו בוקר, ערב ראש השנה, סדנת הורות לטיפול בנוער עבריין, בתחנה, אחרת לא תשחרר בערבות את בני לארוחת החג. לא אספר לכם את כול הסיפור, רק אומר שלא יכולתי לכתוב היום דפי בוקר, לפני שהוצאתי את כול הסיפור הזה אל הדף, ויחד אתו – עוד ארבעה משפטי פתיחה לסיפורים קצרים אחרים, שעמם קמתי בו-זמנית עם החלום הזה.
ואז הבנתי. בגיל שישים, כשהחלטתי לכרסם את הארכיון שלי, זה נבע מתחושת החנק שחדר העבודה שלי גרם לי, מרוב תיקיות עבודה על ספרים שעוד לא נשלמו. נשבעתי אז, שאמהר לממש את הספרים הללו מהר וטוב ככל האפשר, כדי לפנות את תיקיות הארכיון ל'גנזים', ולפנות את נפשי ליצירה חדשה.
והנה זה קורה. בקצב מדהים. אתמול כתבתי סיפור, הבוקר עוד אחד, ואחרי סיום הפוסט הזה, האימון האירובי וארוחת הבוקר של שבת, בשעה שבניי ישתכשכו להם בבריכת כרמיאל, אני אשב ואכתוב עוד פרק ברומן הבא שלי. כי ככה זה כשמעין היצירה נפתח. כדאי ורצוי וראוי לשרות בו ואתו בדבקות.
שתהיה לכםן ולנו שבת שלום.
