הם לא ישובו דרך המחר.

יומן מלחמה (91).

     הבוקר, בוקר יום העצמאות, בגלי צה"ל, שודרה תוכנית בת שלוש שעות, בעריכת ידידי יורם רותם ובהגשתו של עדו שנבל, ובה השירים העבריים היפים ביותר, כפי שנבחרו בידי זמרות וזמרים ואחרים. האזנתי לרובה, בעודי זורע תירס ומלון, צנוניות, רוקט ושמיר, בערוגות גן הירק בחצר, וגם אחרי כן, עד ששמעה אוזני את שירו הנודע של אריק איינשטיין (מלים) ושם טוב לוי (לחן), "שיר של אחרי מלחמה": "שִׁיר יָשָׁן נוֹשָׁן, שִׁיר שֶׁל חַיָּלִים/ שֶׁחוֹזְרִים אַחֲרֵי הַקְּרָב/ שִׁיר שֶׁל אֲהוּבָה, מֵחַכָּה לָךְ – /מִישֶׁהוּ שָׁר אֶת זֶה קֹדֶם//זֶהוּ שִׁיר אַחֲרֵי מִלְחָמָה…//זֶהוּ שִׁיר אַחֲרֵי מִלְחָמָה/הוּא תָּמִיד מַזְכִּיר לִי תִּקְוָה/הִיא מְחַכָּה, אֲהוּבָה כְּבַר חוֹזֵר/
זֶהוּ שִׁיר שֶׁבָּא אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה//הוּא כּוֹתֵב מִכְתָּב, הִיא עוֹנָה שְׁלוֹשָׁה/כָּכָה זֶה הוֹלֵךְ תָּמִיד
הוּא שׁוֹלֵחַ שִׁיר, הִיא מוֹחָה דִּמְעָה/מִישֶׁהוּ שָׁר אֶת זֶה קֹדֶם//זֶהוּ שִׁיר אַחֲרֵי מִלְחָמָה…//כָּל הָרְחוֹב יוֹצֵא, וְזוֹרֵק פְּרָחִים/כַּמָּה טוֹב שֶׁבָּא שָׁלוֹם./הִנֵּה הֵם חוֹזְרִים, שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִים  /מִישֶׁהוּ שָׁר אֶת זֶה קֹדֶם//זֶהוּ שִׁיר אַחֲרֵי מִלְחָמָה…//שִׁיר יָשָׁן נוֹשָׁן, שִׁיר שֶׁל חַיָּלִים
שֶׁחוֹזְרִים אַחֲרֵי הַקְּרָב."

     השיר הזה מוכר לי שנים. אך הבוקר צרם לאוזניי. הוא שיר שבא לעודד את האישה הצעירה המחכה לבן זוגה שישוב מן הקרב. בן זוגה הוא חייל פיוטי, שכותב לה שירים, והיא כותבת לו מכתבים. והוא מבטיח שישוב ומקיים את השיבה בהווה הפזמון, "הנה הם חוזרים." לולא המשפט 'מישהו שר את זה קודם' הייתי חושד באריק שזהו שיר מגויס, שיר תעמולה. אך הוא מתוחכם יותר מזה. הוא עושה דבר והיפוכו. מצד אחד מפריח תקווה נואלת, מצד שני מאזכר פזמונים שקדמו לו באותו נושא, ובכך מבהיר שהוא חלק מודע ממסורת כוזבת. המובהק מכול הפזמונים האלה הוא "פרחים בקנה," שכתב דודו ברק והלחין אפי נצר: "כְּשֶׁאָבִיב נִרְדָּם יֵעוֹר בְּחִוָּרוֹן/ בִּשְׂדוֹת הָאֵשׁ יִתָּם הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן/ וּבֹקֶר נֶהֱדָר מִן הַבִּקְעָה לַהַר/ אָז יַעֲלֶה בְּזֶמֶר, בְּרוֹן.//הַשֶּׁמֶשׁ יִדֹּם בֵּין עַזָּה לְרָפִיחַ,/ יָרֵחַ יַלְבִּין עַל פִּסְגַּת הַחֶרְמוֹן/פְּרָחִים בַּקָּנֶה וּבָנוֹת בַּצָּרִיחַ/יָשׁוּבוּ לָעִיר חַיָּלִים בְּהָמוֹן.//יַלְדָּה אַחַת קְטַנָּה וּבְיָדָהּ זֵרִים,/לָעִיר הַלְּבָנָה תֵּצֵא אָז בְּשִׁירִים,/וּלְחַיָּל נִרְגָּשׁ תָּשִׂים סַבְיוֹן בַּדַּשׁ,/וְהַשָּׁמַיִם כֹּה בְּהִירִים.//הַשֶּׁמֶשׁ יִדֹּם בֵּין עַזָּה לְרָפִיחַ…//הַחַיָּלִים לָעִיר יַגִּיעוּ בְּעַם רָב,/עִם נְעָרוֹת וְשִׁיר וְעִם פִּרְחֵי זָהָב,/וְכֹל אֲשֶׁר אֶתְמוֹל יָדַע מַכְאוֹב וּשְׁכוֹל/לֹא עוֹד יֵדַע שַׁלֶּכֶת וּקְרָב.// יִדֹּם בֵּין עַזָּה לְרָפִיחַ."

     שני הפזמונים, כמו פזמונים נוספים מסוג זה, כמו המלים העבריות של אבי קורן לשירו של שארל אזנבור, "באביב את תשובי חזרה" (שבו החסרה היא האהובה ולא הגבר, והפזמון מתכתב עם מודל שירי הסתיו, לא שירי המלחמה), מבטיחים הבטחה כוזבת לפיה החיילים ישובו מן הקרב. שניהם מקבלים את פני השבים ממנו בנשים ובפרחים. אריק מבטיח בשירו כי בא שלום. דודו מגדיל ומבטיח 'וכול אשר אתמול ידע מכאוב ושכול לא עוד יידע שלכת וקרב.' אבל למרבה הצער, המציאות מראה לנו, פעם אחר פעם, שאין שום אמת בהבטחות האלה. לא כול החיילים שבים מן הקרב, ומי ששבים ממנו אינם מביאים איתם את בשורת השלום, את מחיקת המכאוב והשכול או את חדילתם. על פי רוב הם שבים פצועים בגופם ובנפשם ובליבם מן האימה שחוו. כי אין אדם עשוי לצאת נקי, נטול מכאוב וצער, מחוויית המלחמה.

     לכך כיוונה, כנראה, יונה וולך, בשירהּ "החיילים יצאו לדרך", שפורסם בספר "אור פרא" בעריכת דרור גרין, ואותו הלחין שמעון גלבץ: "הַחַיָּלִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ/הֵם הָלְכוּ לְשׁוּם מָקוֹם/בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּעֵרֶךְ/מְחַכֶּה דְּבַר מָה אָיֹם//הַחַיָּלִים יָצְאוּ לָנֶצַח/הֵם יָצְאוּ לְפִי פְּקֻדָּה/שׁוֹאֲלִים כָּאן מָה זֶה רֶצַח/וְהַחֹפֶשׁ אֲבֵדָה//הַחַיָּלִים בָּאִים מִלְּמַעְלָה/מִן הֶעָבָר הַשְּׁמֵימִי/הֵם תָּמִיד הוֹלְכִים לִי הָלְאָה/אֶל הַקֶּבֶר הַגַּשְׁמִי//הֵם תָּמִיד הוֹלְכִים אָחוֹרָה/הֵם בָּאִים לִי עִם הַגַּב/הָאֶחָד נוֹפֵל הַבּוֹרָה/הַשֵּׁנִי אִתּוֹ כְּבָר רָב//הֵם תָּמִיד מוֹשְׁכִים לְמַטָּה/אֶל הַתְּהוֹם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית/בַּאֲוִיר צִפּוֹר כְּבָר עָטָה/הִיא תֹּאכַל שָׁם בְּלִי מַפִּית//הֵם עוֹד יָבוֹאוּ/דֶּרֶךְ הַמָּחָר/הֵם עוֹד יַשִּׁירוּ/אֶת אוֹתוֹ דָּבָר/וְזֶה נִשְׁמָע בְּעֵרֶךְ כָּכָה:/הַיּוֹם נַגִּיעַ/מָחָר נֵלֵךְ/הַיּוֹם נִגָּע בִּ/צְרוֹר אַהֲבָתֵךְ."

     תנועת החיילים בשירה של יונה וולך היא חד סטרית, מעליונים לתחתונים, מן החיים אל המוות. האירוניה המרה בשירה היא, שהחיילים רבים על תורם אל בור המוות, כמתחרים ביניהם על מקומם בו, בעוד ציפור אוכלת פגרים כבר אורבת להם. או אז, כאשר היא כותבת "הם עוד יבואו דרך המחר, הם עוד ישירו את אותו דבר, וזה נשמע בערך ככה', היא מבהירה כי היא יוצאת נגד מסורת הפזמון העברי, המבטיחה את הבטחת השיבה הנואלת של חיילים מן הקרב. שיא השיר, בעיניי, הוא הביטוי בשורה האחרונה בו: 'צרור אהבתך.' שכן ביטוי זה מתפרש הן כ'חבילה' או כ'חפָצים קשורים יַחד', והן כ'רצף של יריות מלחיצת הֶדק אחת בנֶשק אוטומטי'. במלים אחרות, יונה משתמשת בשתי משמעויות מהופכות של המילה, מתוך ארבע (לפי אתר האקדמיה ללשון עברית), כדי להצביע בצירוף החד-פעמי הזה על יסוד ההבטחה הכוזבת ועל רעילותה של האהבה, המגלמת בתוכה הבטחה כזאת.

     המסע הקטן הזה שלי בפזמונאות ובשירה העברית, שהתחיל בהאזנה לגלי צה"ל בבוקר יום העצמאות, מבקש לומר דבר אחד פשוט ומר. אמנם, בעקבות פוגרום ה-7.10 יצאנו למלחמת הכרח. מלחמה על קיומנו בארץ הזאת. אך המלחמה הזאת נוהלה באופן בעייתי (רפיח הייתה צריכה להיות תחילה), ללא אופק מדיני שיבטיח את מימוש הישגיה הטקטיים באופן אסטרטגי שייטיב עם  כולנו, היא מתמשכת ללא יעד סיום וללא תאריך סיום, אלא להפך, מתוך כוונה להמשיכה חודשים ושנים קדימה, כפי שביטאו זאת שרי הקבינט, וככול מלחמה, בייחוד כזו מתמשכת, מדשדשת, החושפת את בנינו בשטח למתקפות גרילה, מחירה איום ונגבה בדמים.

     את מלחמת לבנון הראשונה סיימו תנועות אזרחיות, ובהן 'הורים נגד שתיקה' ו'ארבע אימהות', וראש הממשלה דאז, אהוד ברק. תנועת 'הורים נגד שתיקה' הוקמה כשעלה מספר הנופלים במלחמת לבנון השנויה במחלוקת ל-500. תנועת 'ארבע אימהות' שאבה ממנה השראה והוקמה בעקבות אסון המסוקים בשנת 1997, במטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. מהפגנה קטנה בצומת מחניים צמחה מחאת האימהות לתהלוכות והפגנות ברחבי הארץ, החתמה על עצומות, השתתפות בכנסים ובתוכניות טלוויזיה ומשמרות מחאה מול משרדיהם של ראשי המדינה ומקבלי ההחלטות. עם נסיגת צה"ל מלבנון, בפיקודו של אהוד ברק, חדלה התנועה מפעילותה.

     כיום אנו מצויים במצב הפוך. אנחנו מדשדשים בעזה, ונקלענו בה למצב ביניים מסוכן, ובו-בזמן כנראה מחויבים בלית ברירה להיכנס מחדש לדרום לבנון, ולהתיק את רצועות הביטחון שיצר חיזבאללה בתוך ישראל, על חשבון יישובי הגבול – ברצועת הביטחון שיצרנו בעבר בלבנון. מעשה כזה יביא קורבנות כבעבר, והלוואי ויהיו מעטים ככול האפשר. אך כדי לעמוד באתגרים העומדים בפנינו, ברמה המוסרית וגם האישית והרגשית, אנו חייבים לזכור, שהחיילים שהולכים לא שבים, ואלה ששבים, שבים אחרת משיצאו מן הבית. אנחנו זקוקים לארגוני האימהות כדי להתוות לנו דרך, ולפזמונאים/יות ולמשוררים/ות כדי שיבטאו אותה בכתביהם.