החשש היחיד שהיה לי עם המעבר מתל אביב לתובל היה הנסיעות לתל אביב לצורכי הוראה. היום, יום ראשון, היה הפעם הראשונה שבה עשיתי זאת. קמתי בחמש בבוקר, יצאתי מן הבית בשש וחצי לעכו. הגעתי לתחנת הרכבת בשבע וחצי, והחניתי את המכונית מול התחנה, בחניון השוק.
עליתי על הרכבת של שמונה. בתשע וכמה דקות כבר הייתי בתל אביב, ומכיוון שאני מתחיל ללמד רק בעשר וחצי התעכבתי בתחנת רכבת מרכז כדי להסדיר לי 'רב קו' אישי.
בצהריים, אחרי הסדנה, נתנה לי חברתי רווית טרמפ לבית של אבא שלי ברמת השרון. היה מוזר להיכנס אל בית ילדותי, שעה שהוא ריק. חטפתי בו משהו לאכול והלכתי לישון. בארבע וחצי כבר הייתי על אוטובוס מרמת השרון לכפר הירוק.
בסיום הסדנה השנייה, בשמונה וחצי, קיבלתי טרמפ עם תלמיד שלי עד לתחנת הרכבת בחיפה, משם עליתי על רכבת לעכו. הגעתי אליה בעשר וחצי בלילה, ומשם נהגתי אל תובל. עד לצומת כרמיאל מערב הכביש ישר, אבל אז מתחילים הפיתולים של העליה אל הרכס, שהפחיד אותי לנהוג בהם בשעת לילה מאוחרת, שעה שאני אחרי יום ארוך כול כך.
אבל הקפה שקניתי בעכו, החלון הפתוח והמוסיקה המצוינת של גלי צה"ל בלילה החזיקו אותי ער בהחלט עד תובל.
הנסיעה במונית מרכבת מרכז לשדרות בן גוריון בתל אביב הייתה משונה. מקץ שבוע בלבד בגליל, הרגשתי שאני נוסע בתוך גולה. פתאום חזיתות החנויות הצמודות זו לזו נראו לי מנוכרות, והייתי נטול חדווה לחלוטין לחזור אל העיר, שפעם אהבתי והייתה לי כמכורתי. עכשיו החזרה לתובל, פתיחת השער באישון ליל וחניית המכונית בחניית הבית שלי, היא שהעניקה לי הרגשה של שיבה הביתה.
אין זאת אלא שעשיתי את המעבר הנכון לי, בזמן הנכון. זה ההסבר היחיד שיש לי לתחושה הברורה הזאת, שתובל הוא ביתי ותל אביב הפכה לי לגולה מרוחקת.
בעודי אוכל מנת פלפל מפיתה וכדורי פלפל מאתמול שחיממתי במיקרוגל (תודה לאחי יאיר על הפלפל שהביא אלינו אתמול מדיר אל אסד), שמעתי צעדים במדרגות העץ המובילות מן הקומה השנייה לקומה הראשונה. חשבתי שזה אבא שלי, בא לבדוק אם הגעתי בשלום. אבל לא, זה היה דניאל, שהתעורר מיבבות הכלבה, שכול כך שמחה לקראתי, התנודד במורד המדרגות ואז פשט זרועותיו ורץ לעברי, חצי ישן.
נישקתי וחיבקתי אותו, והעליתי אותו בזרועותיי בחזרה אל מיטתו בקומה השנייה. ישבתי לידו וליטפתי את ראשו עד שנרדם, ואחרי כן נשקתי למיכאל בשנתו והצצתי לחדר של אבא, לראות שהוא ישן במנוחה.
שמח ושקט ירדתי למטה, לסיים את ארוחתי, לקחת תרופות ולשבת לכתוב.
עכשיו אני יודע, שתובל הוא ביתי. הדבר היחיד שנותר לי לגלות הוא איך אני מתמודד עם הנסיעות האלה בגשם, במזג אוויר חורפי, שכבר יבוא.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
