יומן מלחמה (169).
הדרך היחידה שלי להתמודד עם סטרס היא עבודה פיסית. אתמול קמתי עם סטרס נוראי, אם כתוצאה מחלומות שחלמתי, בשל השפעותיו הנוראיות של הכדור שאני לוקח נגד אלרגיה, אבל הוא היחיד המועיל לי, וכמובן בשל הצטברות המתח בנוגע להסכם על השבת החטופות והחטופים. הטרור הפסיכולוגי שמופעל עלינו מכל כיוון הוא בלתי נסבל, ואני לא מקנא במשפחות החטופות והחטופים.
אז אתמול בבוקר, אחרי אימון משקלות ואימון ארובי ועוד לפני הסדנה שלי, התחלתי לנקות את הבית. כשהחבר'ה ישבו וכתבו השלמתי את הספונז'ה. עד שסיימו הבית כבר היה נקי, ואני הייתי עם אנרגיה טובה דיה כדי להאזין לדברים שכתבו ולהרצות בפניהם על נקודות חשובות במסע הגיבור.
בארוחת הצהריים מיכאל, שכבר יומיים בבית עם שפעת בלי חום, ביקש מיץ תפוזים טרי סחוט. לשמחתי היו לי במקרר שלושה תפוזים עסיסיים, אז סחטתי לו מיץ מלוא הכוס. ואז הבטתי בשאריות התפוזים. יכולתי להשליך אותן היישר אל הקומפוסטר. אבל היה לי חבל על תאי המיץ, שאמנם נסחטו, אך עוד נותר בהם ערך תזונתי.
במקום לזרוק את הקליפות והשיירים בתוכן חילצתי אותם בקצות אצבעותיי מן הקליפות. את השיירים שמתי במקרר, ואת הקליפות בקומפוסטור. עם ערב, חתכתי את שיירי התפוזים, הוספתי עליהם שתי קלמנטינות חתוכות מן העץ בחצר, ליבת תפוח, מקל קינמון, מיץ לימון סחוט מלימון וחצי, סוכר וכמו-סוכר וחופן אגוזי מלך שבורים, וכעת הכול רותח לאטו על הכיריים. כשזה יסתיים, תהיה לנו ריבת תפוזים וקלמנטינות.
לארוחת הערב הכנתי פסטה עם ירקות מוקפצים בנוסח הודי. בצל, גזר, תירס, שעועית, מ'סנפרוסט', יחד עם כורכום, קארי, כמון, רוטב סויה, גאראם מאסלה ומלח ומים. כשהכול התבשל והתרכך הוספתי לווק פסטה ארוכה ורחבה, ושלושתנו זללנו אותה בתענוג.
בהתחשב בעובדה שלא היה לי כוח לבשל אמש, עד כדי כך שחשבתי אפילו לצאת לאכול בחוץ, זה בהחלט הישג.
היום הזה עבר עלי בהשתדלות להימנע ככל האפשר מהאזנה לחדשות. אני פשוט כבר לא עומד בזה. את העדכונים ממילא אני מקבל במשפחה שלי, בקבוצת 'הדמוקרטים' בווטסאפ, ועל פי רוב הם הכי מעודכנים במה שקורה. גם בקבוצה אני קורא פעמיים ביום, לא יותר. כדי לא להיות מוצף או מוסח דעת.
לכתוב אני לא מסוגל כעת. אם בשל המצב בארץ, אם בשל העובדה שהרומן הבא שלי בידי העורכת, ואני דרוך לתגובתה, אם מפני שבחודשים האחרונים השקעתי מאמץ רב בסיומו. אז אני קורא. כעת, את ספרו החדש של הרוקי מורקמי, "סופר כמקצוע" (בהוצאת כנרת זמורה, ראה אור ממש השבוע). טוב לקרוא קצת על צרות של אחרים. כלומר, על החיים והכתיבה של אחרים. זה קצת מחזק אותי.
אני עובד המון. עורך, מטפל בהוצאה לאור של ספרי אחרים, בקמפיינים שלהם בגיוס המונים. אבל אני מרוקן לגמרי. הספינים התכופים, הבלתי נסבלים, מסביב להסכם החזרת החטופות והחטופים, גילויי הרשעות המזוקקת ואטימות הלב של חלק מן הפוליטיקאים, הרי זה מרוקן את הנפש ואת הלב. די. די כבר. אנחנו חייבים לראות את זה קורה, ואז לתמוך במשפחות עד שאחרון החטופים יוחזר. אי אפשר לשאת את המציאות הזאת ולו עוד רגע אחד בלבד. שחררו אותנו. כולנו חטופים.
