החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (26)
תודה לכםן, לכול מי שרכש עותק אחד או יותר מן המהדורה הראשונה של ספרי 'הנזיר היהודי,' שפשוט נחטף מן המדפים ואזל בסוף השבוע. כבר היום הודיעו לי מהוצאת 'כנרת זמורה,' שמיד אחרי החג תופץ הדפסה חוזרת שלו לחנויות. בידיי נותרו עותקים מעטים, וניתן לרכוש אותם מידיי ולקבלם בדואר רשום. אני לא יודע אם אתםן יודעיםות עד כמה זה מרגש אותי, ועד כמה זה לא מובן מאליו.
העבודה על ספר אורכת אצלי כארבע-חמש שנים. משך הזמן הזה נובע הן מטבעו של התהליך, והן מן ההכרח שלי לעבוד לפרנסתי ולטפל בילדיי ובאורחות הבית. לו הייתי פטור מדאגות פרנסה, אני מניח שהתקופה הזאת הייתה מתקצרת לשנתיים אינטנסיביות. אבל יש צד טוב גם להכרח בפרנסה ובכלכלת הבית. הדברים היומיומיים הללו מעגנים אותי לקרקע, מחברים אותי לאדמה. בלעדיהם, הייתי מתעופף בעולמות עליונים.
הרעיון לספר יכול לבוא מכל מיני מקומות ובכל מיני אופנים. "רק אתה" הגיע מעצתה של עדנה שבתאי, חברתי, לכתוב על כאב אובדנו של בן-זוגי הראשון; "שדלץ" הגיע מחלום שחלמתי אחרי ביקור בקבר האר"י בצפת, ואז מתקשור מתמשך; "מעשה בטבעת" התחיל משיחת אקראי בבית קפה עם חברתי פביאנה חפץ ז"ל; "כשהמתים חזרו" התחיל מדף שנכנס לי לראש עם כותרת זו מודפסת עליו, ותמצית עלילה; "אשת הפיראט היהודי" התחיל מחלום; "הנזיר היהודי" התחיל מביקור במוזיאון האינקוויזיציה בלימא. כל אחד מהם הגיע אלי באופן טבעי, ללא מאמץ, כחלק מן החיבור העמוק שלי לעולמה של יהדות והשתקעותי בקריאה בספרות יהודית.
הרעיון מתחיל כתיבה. כתיבה מגששת, ראשונית. מתוך הכתיבה הכי ראשונה זו אני לומד מה נסיבות הזמן והמקום שסיפורי מתרחש בו, מהן דמויותיו ואיזה תחקיר עלי לעשות. מכיוון שאני כותב רומנים היסטוריים, על דמויות ופרשות מן ההיסטוריה היהודית המושתקת, לעתים קרובות התחקיר כרוך במסע אל מקומות ההתרחשות, וכמו כן בתחקיר אינטלקטואלי.
התחקיר האינטלקטואלי מתחיל תמיד בחדר הביבליוגרפיה של ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב. זה נובע מכוחו של הרגל. זו האוניברסיטה שלמדתי ולימדתי בה, ואת ספרייתה אני מכיר ככף ידי. אני מבלה בחדר הביבליוגרפיה, מאתר את כול הכותרים והמאמרים שברצוני לקרוא, ואז אוסף אותם ומצלם אותם. ואז גם יושב וקורא. ומסמן. ומסכם על כרטיסיות. בדיוק כפי שכתבתי את עבודת המאסטר שלי.
כול ספר שלי כרוך בתחקיר בהיקף של עבודה לתואר שני או שלישי.
התחקיר האינטלקטואלי מעמיד את מסגרת המקום והזמן, מעמיק את הבנתי את מה שנמשכתי לכתוב עליו. הוא מוסיף גם פרטים ספציפיים לסיפור, ולעתים קרובות גם מעלה בי רעיונות לפיתולי עלילה, להיפוכי עלילה ולסצנות.
בכול משך הזמן הזה, למן נביטת הרעיון הראשוני ועד לסיום הקריאה של חומרי תחקיר – אגב, לעולם אינני מסיים הכול, כי נטיית לבי היא תמיד לרכוש ולהכין לי הרבה יותר ספרי תחקיר מכפי שאני זקוק להם, בסופו של דבר – אני עורך עוד סוג של תחקיר. זהו תחקיר שונה לגמרי. תחקיר רגשי.
התחקיר הרגשי מתנהל מדי יום. אני כותב מדי יום. ניגש למכונת הכתיבה שלי עם מצב הרוח והגוף, מזג האוויר והנוף, שבהם אני נתון באותו רגע, ומיד מתחיל לכתוב. אני תמיד כותב עם מה שיש לי, עם מה שאני בא עמו אל שולחן הכתיבה. אתמול מיכאל בני הרגיז אותי? זה נכנס לטקסט. היום חוויתי רגע של התעלות רוח אחרי שסיימתי לבשל מרק עדשים, לאפות חלות שבת, לחתוך ירקות לסלט, להכין דג סלומון ותפוחי אדמה ואפילו עוגת פרג גבוהה בתנור? זה נכנס לטקסט. הכול נכנס לטקסט, כול רגש, כול מצב רוח. רק לא דרכי. אני מעביר את זה היישר לדמויות שלי, כל אחת עם מה שמתאים לה ממני. וגם מה שלא.
בשלב מסוים אני מרגיש שזה דועך. שיש כבר המון טקסט כתוב במכונת כתיבה. שהגיע הזמן לעצור את הכתיבה ולשבת לשכתב. אז אני משכתב את כול מה שכתבתי במכונת כתיבה וביד, ומקליד את זה למחשב. כשאני מסיים אני מגיה את מה שהקלדתי, ומוציא מן המחשב תדפיס. על התדפיס הזה אעבוד.
אני מחלק את התדפיס לשלוש ערמות. התחלה, אמצע וסוף, או מערכה ראשונה, שניה ושלישית. הרי הכתיבה הראשונה מפוזרת לגמרי, סצנה פה סצנה שם. רק החלוקה לשלוש ערמות מבהירה לי איזו סצנה ו/או איזה קטע שכתבתי מתאים לאיזה חלק או דמות בסיפור.
ואז אני נוטל לידיי את הערמה הראשונה, המערכה הראשונה. אני מתייחס אליה כמו אל סיפור בפני עצמו, וכותב ומשכתב אותה מתחילתה ועד סיומה כסיפור עצמאי. מפתח סצנות, מוחק אחרות, מתווה קו עלילה ברור. ואז אני עושה אותו הדבר גם עם המערכה השנייה והשלישית.
בסיום אני מקליד את כול התיקונים למחשב. לעולם אינני עושה זאת לתוכו. כול 'העתק'-'הדבק' אני עושה במספריים וסלוטייפ, כדי לראות איזה מקטע טקסט אני מזיז ממקום למקום. עלי לראות זאת בממש, בצורה מרחבית. לא ליניארית כמו במחשב.
ואז אני עובר על הכול שוב. משכתב, עורך, מפתח, מצמצם, בוחן רק דיאלוגים ואז רק תיאורים ואז רק סיפר, ואז רק את טיב התגובות הרגשיות של הדמויות זו לזו. האם התגובות מדויקות, נכונות, נובעות מאופיין ומנסיבות חייהן ומנוסחות בלשונן. ואז אני בודק כפילויות, מדייק מוסיקה, מחליף מלים חוזרות ועוד ועוד.
התהליך הזה אורך כשנתיים-שלוש. ורק כאשר הוא מסתיים אני מעביר את כתב-היד לעורכת שלי, נעה מנהיים. היא קוראת, ושואלת המון שאלות. ואז אני יושב ועונה, בסצנות, בהחלטות מבניות וסיפוריות, על כול שאלותיה. ואז מגיש לה את כתב-היד לקריאה חוזרת. היא עורכת אותו, ואני מקבל את עריכתה כדי לעבור על כול תיקון ותיקון.
אנחנו מנהלים משא ומתן על השינויים, וכשאנו מסיימים כתב היד עובר לעורכת לשונית. היא מעירה את הערותיה המעמיקות והחכמות, ואז עלי להשיב להן. כשאני מסיים זה עובר למגיהה, וגם לה יש הרבה מה לומר, מה להציע ומה לתקן.
בינתיים נעה ואני עובדים על כתיבת גב הספר, ומול המעצב, אמרי זרטל, על עיצוב כריכתו. ואז מול אנשי השיווק, הפרסום ויחסי הציבור על הכנת תכנית עבודה לגבי הספר.
זה תהליך שאורך ארבע-חמש שנים. במהלכו אני נתון לעליות וירידות במצב הרוח, לתקופות של חוסר ידיעה לאן אני הולך עם הסיפור הזה, חשש מעצם כתיבתי אותו או מפערי הידע שיש לי לגביו, וגם חשש שמא אני כותב טקסט גבוה מדי, פילוסופי מדי, ארוטי מדי, אלים מדי, או פשוט לא עביר.
אין לי מושג איך תגיבו לספר שלי, כשתאחזו אותו בידיכםן. אני יכול רק לקוות שתתייחסו אליו ביראה, כפי שעשיתי אני במשך כול שנות כתיבתי אותו. שתכירו בזה, שכול מילה בו נשקלה שוב ושוב. קודם כול כתו במתווה מוסיקלי, כי אני מדבר לעצמי את הטקסט, מספר אותו לעצמי בקולי, ואחרי כן גם בהתייחסותה למרקם הכולל של הטקסט, של הסיפור.
כאשר קורה הנס, כפי שהוא קורה כעת, ורבים ורבות מכםן נהנים מן הקריאה בו וממליצים על הספר לחבריכם וחברותיכם, והספר נחטף ממדפי החנויות, זה תמיד מפתיע, מדהים ומטלטל אותי. משמחה, מיראה ומתחושה עמוקה של מחויבות. כי בשעה שאתם מפיצים את טיבו של הספר החדש שלי, אני תמיד כבר מצוי מהלך שנה ויותר בכתיבתו של הספר הבא אחריו, ויודע גם מה יהיו השניים שאחרי כן. ולכן, השמחה מהצלחתו של ספר חדש מייראת אותי כפליים בכול הנוגע לספר שאני כותב כעת. אני מבין שהנאתכםן מן הספר החדש מציבה בפניי אתגר גבוה יותר עם הספר הבא.
העניין הוא, שהעבודה על הספר הבא אינה נהיית קלה יותר. העובדה שמאחורי ארבעים ושבע שנות כתיבה, ושאני כותב כעת את ספרי השלושים, אינה מקלה על תהליך הכתיבה ואינה מעודדת אותי כאשר אני נתקל בקשיים בתהליך. הדבר היחיד שאני יכול לומר לעצמי ברגעים כאלה הוא, אילן, כבר חווית קשיים כאלה, ובסוף נהיה לך ספר. כך יהיה גם עם הספר הזה.
לפעמים, כדי להבין מה טבעו של ספרי, אני מראיין את דמויותיי. לפעמים אני מבקש שאלת חלום מסופרים מתים שאני אוהב, שיעזרו לי לכתוב אותו. במהלך כתיבתו של "הנזיר היהודי" הייתה לי הפתעה גדולה. קיבלתי, מתחת ידיי כמובן, מכתב לגביו מש"י עגנון ז"ל. וזו לשונו:
מכתב מעם ש"י עגנון
אילן שלמה יקר לי מאד,
מה קשתה עלי הידיעה כי נפלו פניך, ולילך נתמרר. לבי לבי עליך. ודאי מבין אני כי קשה עליך יומך וקשתה פרנסתך, ולבך אכול דאגה. אלוהים עדי שלא פעם נקלעתי גם אני לבוקה ומבולקה זו, ואלמלא סייע על ידי זלמן שוקן, ודאי לי כי הייתי נופל ליוון מצולה.
ומכיוון שהנך כמוני אב לשניים, על אחת כמה וכמה קשה עליך הידיעה כי ממונך נידלדל ואין בידך לשלם ולו דבר.
אך ראה נא, החיים הינם גלגל, ולעולם הוא מתגלגל מעלה מטה, ושעה שאתה מצוי בדאגה זו המנוססת בליבך זכור כי למחרת תזרח השמש, ותמצא מזור לעקתך. אדרבא, זה הזמן שלך לשנס מתניך ולישב לכתוב את ספרך הבא, שוודאי אף הוא יכניס לך אי אילו מעות ויחלצך מרע.
הדבר הכי רע ופוגע בשביל אדם שמלאכתו כתיבתו היא דאגת הלב. מרגע שאיבדת את שלוות רוחך אינך עשוי עוד לשום מעשה של יצירה. לפיכך, הריני מבקש ממך בכול לשון של בקשה להרגיע את רוחך ואת נפשך, אם בדרך הריצה, שטובה היא לגוף ולנפש, לפי שהיא מעלה בגוף את עסיסו, המשכך מכאוב ומעלה את מצב הרוח פלאים, אם בדרך של משכב עלי ארץ, וספירה לאחור, והתרגעות קצב הנשימה והולם הלב והפלגה לעולמותיך, ואם בכול דרך אחרת שתמצא לנכון, ובלבד שלא תהיה כרוכה בהרס הגוף והנפש, כמו הזדקקות למיני סממנים או יי"ש חלילה וחס, או כול מיני מרעין בישין אחרים.
מרגע שתשקוט רוחך, ותוכל לישב ולכתוב, כבר יוטב לך. ומשעה שיוטב לך גם תיטיב כתוב. הדברים הללו הרי מודעים לך, אינם חדשים בשבילך, ואדרבא, ככול שתעשה אותם יותר כך תיטב עליך רוחך.
ובאשר לספר שאתה כותב. אל תטעה לחשוב שאתה בחרת בו. תהא זו יוהרה לחשוב שאתה בחרת לכתבו, או כי אינך ראוי או יכול או מסוגל לכתבו. הספר הזה בא אליך מעם שמיא, מן המקום שכול הספרים שלך באו, ואינך רשאי לומר אי אפשי לכתוב ספר זה ואינני רוצה להיות כותבהו. מפני שאתה רק כלי של ההשגחה האלוקית, ועליך לקבל מידה כול מה שתיתן לך, ולכתבו בלי חשש מפני מה שיגידו עליך אחרים. מפני שלשון הרע ולשון הרכיל של אחרים לעולם תתרוצץ בפיהם, ואלוהים עדי עד כמה סבלתי ממנה חרפות ויגונות גם אני בחיי, ומה שהצילני היה רק זה, שלא השמתי את לבי דבר מכול מה שטפלו והעלילו עלי ועל אורחותיי ועל כתיבתי, רק התמדתי בעמידה יום יום, במשך שעות ארוכות, אל עמוד, וכתיבה עליו בעפרון ובנייר, וכול מה שהספקתי בא לי מעם השם יתברך.
אם אין עבודה מצויה כעת בידך תהא מצויה בידך בירח עובר, ואחרי כן בירחים הבאים. אתה רק שב והרגע את נפשך, כי ישועת השם כהרף עין וגם הפעם תבוא עליך ישועתו. אמן כן יהי רצון מלפניך ה', שומר פתאים ה' ושומר ישרי לב ותמימי לב.
תודה לכםן על אמונכםן בי ובספריי.
אילן שיינפלד.
