החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (92).
בגיל חמש-עשרה, שנה אחרי שהתחלתי לכתוב, אבא שלי קרא לי לשיחה בחצר. "אילן," פתח, "אני מבין שאתה רוצה להיות סופר כשתהיה גדול. אני מציע לך שלא תהיה סופר, אלא מורה לספרות."
"למה?" הבטתי בו תמה.
"כי סופרים רואים את העולם בשחור לבן, בעוד שיש בו גם גוני-ביניים. וחוץ מזה, קשה להם להתפרנס. אם תהיה מורה לספרות תהיה לך משכורת מסודרת, פנסיה ושנת שבתון."
"אבא, זה כבר מאוחר מדי," חייכתי אליו, "אני אהיה לסופר."
שלוש שנים אחרי כן, לקראת יום הולדתי השמונה עשרה, נכנס אבא הביתה עם חפץ גדול וכבד עטוף בידו. הוא קרא לי אליו והרים את העטיפה האפורה מעל החפץ.
מולי עמדה מכונת כתיבה ענקית, חתיכה, גדולה כפי שמעולם לא ראיתי מקודם לכן. עם מרכבה ארוכה ונדיבה.
"רצית להיות סופר, אז הנה מתנת יום הולדת השמונה עשרה שלך," אמר אבא. "ועכשיו עזוב את מכונת הכתיבה הקטנה שלי."
עד אז כתבתי את כול שיריי וסיפוריי על מכונת ההרמס הקטנה של אבא שלי.
את מכונת הכתיבה הנפלאה קנה לי אבא בבית עסק קטן, שעמד אז ברחוב צדדי בפינת נחלת בנימין, מול מקום עבודתו דאז, בית המשפט לנוער בתל אביב. בית העסק הזה היה שייך לאדם אחד, איציק ברנר, טכנאי מכונות כתיבה.
מכונת הכתיבה שלי, ואיציק ברנר, מלווים אותי מגיל שמונה עשרה ועד היום. ארבעים וארבע שנה.
בכול פעם שאני מתחיל בכתיבתו של ספר חדש, אני קודם כול מתקשר לאיציק. שיטפל לי במכונה, ינקה וישמן ויכוון אותה ויכניס בה סרט חדש. בעבר, כשהתגוררתי בנווה צדק, זה היה די פשוט. איציק היה יוצא מבית העסק שלו, כיום הוא קרוי 'מכנוגרף,' מרחוב מונטיפיורי 29 בתל אביב, עולה על הקטנוע ובא אלי הביתה כדי ליטול מידיי את המכונה ולהשיבה אלי מוכנה לעבודה.
כיום, שאני מתגורר בגליל, אני מעלה את המכונה למכונית ומביא אותה אליו.
לעולם אינני מתחיל בכתיבתו של ספר חדש מבלי שהמכונה שלי תהיה מוכנה.
זו גם הסיבה, ששמחתי כל כך כאשר, לפני מספר חודשים, התקשרה אלי חמוטל, בתו של א.ב.יפה זכרו לברכה, הסופר והעורך שהכניס אותי לעולמה של ספרות, הפך אותי לסגנו כעורך הספרות בעיתון 'על המשמר', ולימד אותי הרבה על עיתונות ועל עריכה. היא אמרה לי, שברצונה לתת לי את שתי מכונות הכתיבה של אביה המנוח.
בדחילו ורחימו קיבלתי מידיה את מכונות הכתיבה, ומיד הבאתי אותן לאיציק ברנר. הוא טיפל בהן, והשיבן אלי מוכנות לעבודה. אבל, אם להודות על האמת, לא העזתי לפתוח את מכסיהן מאז. הן מונחות אצלי כל אחת באצטבה מיוחדת משלה, מחכות לימות הקיץ, אז אוציא אותן כדי לכתוב באור השמש, בחצר.
אני מספר לכםן את כול זה, מפני שהבוקר התפרסמה כתבתה של שיר רייטר, במדור "המשוגעים לדבר," בעיתון "כלכליסט", עם איציק ברנר ועם שותפו, שמוליק פליישמן. בכתבה הם מספרים על שיגעונם למכונות כתיבה. הנה היא כאן, וכדאי לכםן לקרוא אותה.
ואם יש בידכםן מכונת כתיבה ישנה, בשפה כלשהיא, או ברצונכםן לתקן מכונה כזאת, התקשרו אליהם, לטלפון 03-6298814. תצא לכםן מזה כתיבה טובה.
שבת שלום.
