המתים כול הזמן חוזרים

   הערב הייתה לי הפתעה מרגשת. קיבלתי הודעה מאדם שאינני מכיר, במסנג'ר של פייסבוק, וזו לשונה: "שלום אילן. אני מאושפז בבית חולים איכילוב, ויש כאן אדם איתי בחדר, והוא ממש מתאר את הספר שלך 'כשהמתים חזרו', איך סבא שלו ברח לפרו ושלח להם כסף, והבתים בכפר נשרפו ואיך סבתא שלו צעדה 500 ק"מ ברגל. אני לא חשבתי שזה אמיתי. הספר ממש מעולה."

     שמחתי כול כך. מיד השבתי לו. איחלתי לשניהם החלמה מלאה, ושוחחנו עוד קצת. בעבורי, זו הייתה דרישת שלום מספר שאני מאוד אוהב, ועוד לא תפס את המקום המגיע לו בתודעת קוראיו.

     מוקדם יותר אחר הצהריים קיבלתי עוד דרישת שלום מן הספר הזה. נסעתי עם הילדים לקיבוץ פלך השכן, כדי שיפגשו את חבריהם מן הגן בגן המשחקים שם. כמו מדי יום, חברי הקיבוץ מסתובבים שם עם ילדיהם. אחד מהם, עמית, היה שם עם בנו התינוק במנשא קשור לגופו. הוא סיפר לי, שמצא את הספר "כשהמתים חזרו" אצל אביו, וקרא אותו אחריו.

     שוחחנו קצת על דיסטופיה ואוטופיה. הוא הזכיר ספר של ישי שריד, העוסק בנושא דומה. אמרתי לו, שלתחושתי כולנו בניו של עמוס קינן, ושל ספרו "הדרך לעין חרוד." מפני שהספר הזה, שראה אור בשנות השמונים, חזה לפני שלושים שנה מה שמתרחש כעת לנגד עינינו. הקיטוב והפיצול של ישראל לשתי מלכויות. ישראל ויהודה.

     הספר "כשהמתים חזרו" מתחיל בסיפור משפחת אבי, ומתפתח לפנטזיה משיחית. היו רבים שהתקשו בה, והעדיפו רק את חלקו ההיסטורי. אך בעבורי, הפנטזיה המשיחית היוותה הזדמנות לומר כמה דברים על מצבה של החברה הישראלית ושל הדת היהודית, על היחס לקהילות היהודים בגולה, ועל ההכרח לשנות את יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות בגולה, כדי לאפשר להן לחוש חלק מעם ישראל וגם לעלות ארצה במסגרת חוק השבות.

     בכול מסע תחקיר שלי לכתיבה, אני פוגש קהילות יהודיות. בג'מייקה פגשתי קהילה יהודית תוססת ומלאת אנרגיה, שאני בקשר עמה דרך נשיא הקהילה, ידידי היקר, מר איינסלי הנריקז, ומקבל ממנו במייל את דף פרשת השבוע שלהם מדי שבוע. בקהילה היהודית בלימה ישנם חבריי הטובים ענת ולאון טרטמברג, שעזרו לי בתחקיר של אותו ספר וגם בתחקיר של ספרי הבא. באיקיטוס שבאמזונס פגשתי את הקהילה היהודית המרתקת, של צאצאי היהודים שעסקו בסחר בעצי הגומי ושל נשים מקומיות, ילידיות. וכעת, בקונספסיון דה צ'ילה, היה לי הכבוד להתארח בקהילה היהודית שם, ולהשתתף בקבלת השבת הקהילתית.

     כול הקהילות היהודיות שפגשתי בקאריביים ובדרום אמריקה מתפללות מאותו סידור, שמוצאו בבואנוס איירס. זהו סידור הכתוב עברית וספרדית. הן קהילות רפורמיות, השרות חלק ניכר מן התפילות. יש בזה משהו מאוד מרגש. בעבור החרדים ו/או היהדות האורתודוכסית, חלק מן היהודים הללו אינם נחשבים יהודים כלל. בעבורי הם בני עמי ודתי לכול דבר ועניין.

     בנקודת השיא של ספרי, שבו המשיח, סולומון פלדמן, מוזמן לכנסת כדי לנאום, הוא נושא נאום, המבטא יותר מכול את מה שאני חש כלפי הזיקה בין ישראל לבין התפוצות, כלפי הפיצול הקיים בישראל בין האורתודכסיה והחרדים לבין כלל עם ישראל.

     אני מביא בפניכם את נאומי, הוא נאומו.

נאומו של משיח/מתוך "כשהמתים חזרו"

"כבוד הנשיא, שרי ישראל, כנסת נכבדה, אורחים יקרים," פתח, "גדלתי בארץ אחרת, במקום שהנהר והיער נושקים זה לזה. ילידי האמזונס חיים עם היער ועם הנהר בשלמות אחת. רק עם בוא האדם הלבן, ששיעבד אותם לעבדות וכפה עליהם את דתו, נשבר עולמם. הם, שחיו דורות על דורות בתיאום עם גרמי השמים ואיתני הטבע, הוטלו אל תוך תודעת הפירוד."

"הדתות הגדולות והתנועות הלאומיות מניעות את כל ההרג והרצח בעולם. מי כמונו, בני עם שכמעט ונשמד, יודעים זאת."

"באתי הנה כדי לדבר אתכם על שורשו של עולם.  ככל דת, היהדות תובעת ממאמיניה לחיות בתוך גבולות, גבולות המצווה והעבירה. אבל האמת היא שאין לנו צורך בשום איסורים והגבלות כדי לעבוד את השם. מי ששם גבולות, קובע שמכאן ועד כאן משתרעת עצמוּתוֹ, ומכאן ואילך עצמותו של אחר, או מכריז על גבולות דתו, אומתו ושכניו, מקצץ בנטיעות. עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח. אין בו גבולות. לא בין אדם לחברו, לא בין אומות ולא בין דתות."

"שבתאי!" זעקו חברי הכנסת הדתיים, "משומד!"

סולומון נפנה אליהם, ועיניו בוערות.

"המצוות החזיקו אותנו כעם והבטיחו את קיומו. אבל עכשיו הן משמשות בידיכם ככלי לחפור בו, להעמיק את הקרע בעם. חכמינו אמרו, שעם בוא אחרית הימים יתבטל טעמן של מצוות. הם חזו, שבבוא היום ישמשו המצוות לפיצול ישראל ולא לאיחודו, ואתם הרְאָיָיה לכך. אני מפציר בכם, רבותיי, עיזבו את משכנותיכם, צאו מחשכת חייכם, הצטרפו אל עם ישראל. רק אם יתאחד ישראל יראה בגאולתו. ואם לא – לא השם יצילו מזה וגם לא אני!"

            ראש הממשלה ושריו הביטו אלה באלה בסיפוק ובאושר. הם לא היו יכולים לצפות לנאום טוב מזה. אבל אז פנה סולומון אליהם.

"ומה אתם מריעים לי? הרי זימנתם אותי הנה תחת איום, שאם לא אבוא אל הכנסת לנאום בה, תחשפו את מוצאה האמיתי של אימי, כאילו יש בו איזה גנאי. בזה הראיתם כי אתם לוקים בדיוק באותו קלקול כמו מתנגדיכם!"

ראש הממשלה הרכין את ראשו, מבקש לקבור את עצמו בעפר. השרים הסיטו ממנו פניהם, נכלמים.

"אומר כאן קבל עם ועדה – אימי היתה אינדיאנית. היא גדלה כגויה קתולית. אבל אבות אבותיה לא אכלו חזיר ושמרו שבת. במשפחתם עברה מסורת שצאצאי יהודים הם. ומי אתם, שתכפרו במוצאה? הרי אם תעשו כן, תהיו גרועים מקנאי יהודה!"

            "וכדי שתדעו מי אימי ותכבדוה, הבאתי אותה לפניכם," הפתיע סולומון את שומעיו.

הוא הרים אל הדוכן את הקופסה המרופדת, פתח אותה, הוציא מתוכה בזהירות איזה חפץ והניחו בזהירות על הדוכן.

היתה זו גולגולת אימו, שנשא אותה כל הדרך עד הנה, יחד עם כד האפר של אביו, ולא ידע מדוע הוא עושה כן, עד שהבין לעומקה את עצתו של הספר האילם.

מצלמות הטלביזיה התמקדו בה, והעבירו את תמונתה לכל מקום שישבו יהודים וצפו בו בטקס.

            "הכירו, זוהי אמי," אמר סולומון, "מלכת המתים."

            הכנסת רעשה וגעשה. חברי הכנסת הדתיים יצאו מגדרם.  "צלם בהיכל!" צווחו, "עצמות גויים בכנסת!" הסדרנים קרבו אליהם, אבל לא העזו להרחיקם משם. גם הם נחרדו מן המראה.

זה לא הפריע את סולומון מדבריו. להפך. נדמה היה כי הוא שואב תוקף מנוכחותה עימו. "גם את אבי הבאתי הנה," הכריז, משה ממעילו את בקבוק האפר והניחו על הדוכן.

כעת, מוקף בהדרתו של המוות, נמלא בעוז שלא הכיר.

"כשביקשו אבי וחבריו להתקבל לחיק היהדות נדחו על ידי רבני לימה משום שהם צאצאי נשים אינדיאניות. אני וחבריי הוכרחנו לעבור גיור וטבילה ליהדות, ואחרי כן טקס משפיל של הטפת דם הברית, שבו ניקב הרב במחט את איברי המין שלנו, כדי לבטא בזה את בריתנו עם אלוהים."

"המעשים האלה, שהסכמנו להם כדי להיחשב כיהודים, לא הועילו לנו. כשבאנו הנה התברר לנו, שהגיור שעברנו בפרו אינו תקף, מפני שהרבנות אינה מכירה ברבני לימה כסמכות גיור. כל הלימוד ששיקענו בו את עצמנו במשך שנה ויותר אין בו תועלת. נדרשנו שוב לעבור גיור לחומרא, בידי הרבנות הראשית."

"הרבנות הראשית עושה כיום כל מה שהיא יכולה כדי לבודד את עם ישראל, להרחיק ממנו בנים כמוני, שגדלו כל חייהם בידיעה שהם יהודים, ומבקשים לשוב ולהיות חלק ממנו. צחוק הגורל הוא, שדווקא בי בחר השם למשיחו. אבל אולי אין זה מקרה כלל. אותן מגמות של בדלנות וטהרנות, הן העומדות בבסיס שליחותי."

"הרמב"ם קבע, כי המשיח נבחן בשלושה דברים. בהקמת בית המקדש, במלחמת גוג ומגוג ובקיבוץ נידחי ישראל. אבל איך אוכל לקבץ את נידחי ישראל כל עוד שערי היהדות וישראל חסומים בפניהם על ידי חוקי הגיור!?"

"עשרת השבטים התבוללו בכל מקום שהגיעו אליו, כדי לשמור על חייהם. הם נבללו בעמים אחרים, הקימו תרבויות ודתות חדשות, אבל בכולן פיכתה בסתר היהדות. היהדות הולידה תרבויות במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובהודו סין. הפשטונים, האפגנים, עממי הודו סין ודרום אמריקה, כולם צאצאי יהודים. אבל איך יוכלו לשוב הנה ולהתאחד עמנו,  כל עוד מונהג כאן גיור לחומרא?"

"חשבתי הרבה מה אומר ומה אעשה כאן, כדי להוכיח את הדברים שהרציתי בפניכם. האם די יהיה בקריאתי לאחדות העם, לאיחוי בקיעיו. אבל אינני צריך להוכיח לכם דבר. אתם יודעים שאמת דיברתי. כעת עליכם לעשות מעשה.  לשנות את חוקי הגיור, להכשיר את ישראל לשיבת ציון ולבניין המקדש."

חברי הכנסת הדתיים ניסו לשסע את דבריו. אבל סולומון השקיטם בשתי ידיו הפרושות.

            "מבורכים, מבורכים, מבורכים תהיו לפני השם," בירכם – וירד מן הדוכן.

*

     ספרי "כשהמתים חזרו" עוד לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה. אני מקווה שעוד יזכה. בינתיים, בביקורי האחרון בלימא, פרו, זכיתי לעמוד על קברות כול בני משפחתי ולומר עליהם אל מלא רחמים. בייחוד התרגשתי לעשות כן על קברו של יענקל פלמן, אחיה הבכור של סבתי המנוחה, שהיגר לפרו לפני השואה, נישא בה לגויה קתולית ממוצא סיני ולכן גם ניתקה ממנו משפחתי. בעבורי, לעמוד על קברו של יענק'ל ולומר עליו אל מלא רחמים, היה בגדר חיבור מעל הזמנים ומעל הדתות עם בן משפחה יקר, שעם נכדותיו וניניו אנו מתנהלים כיום כמשפחה לכול דבר. נכדותיו, לוסי ואנה מאריה, אפילו לקחו אותי לחנות מפעל לחולצות גברים כדי לרכוש לי מלתחה חדשה. והאמינו לי, זו הפעם הראשונה שהתרתי לנשים ללוותני בשופינג. וגם אמרתי להן את זה.