החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (87).
הערב העליתי ססטוס קצר לפייסבוק. כתבתי בו "אין כמו כתיבה מדי יום. ופעמיים ביום, מה טוב. זו בכלל זכייה משמיים." כותבת אחרת כתבה לי כתגובה, "כותבת מדי יום, והמגרסה לצידי," עם חיוך בצד. אבל כשראיתי את תגובתה, לא חייכתי כלל, הזדעזעתי. כתבתי לה, "את גורסת את גיזת הזהב שלך." וכעת אסביר.
הדימוי הרווח של סופר, בסרטים הוליוודיים ישנים, הוא של אדם היושב בחדרו למול מכונת כתיבה, לידו חבילה חדשה של דפי נייר, ולצידם, לא אחת, מאפרה ובקבוק אלכוהול. הוא כותב, מעשן ושותה, מסיים כתיבה על דף ראשון, שולף אותו ממכונת הכתיבה, קורא בו ביעף, ואז, בפנים נזעמות, או בארשת של שאט נפש, מקמט את הנייר באגרופו לכדור נייר, וקולע אותו למול סלסילת נייר המוצבת מול שולחנו.
כך הוא עושה דף אחרי דף.
בסוף הסצנה בקבוק האלכוהול ריק, או מתגולל על הארץ. המאפרה מלאה בבדלי סיגריות, סלסילת הנייר עולה על גדותיה בכדורי נייר מכווצים, ועל השולחן אין ולו דף אחד מודפס של כתיבה טובה, בעיניו.
דורות על דורות של כותבים וכותבות חונכו על פי הדימוי הזה. לימדו אותנו שיש דבר כזה, כתיבה טובה, ויש כתיבה גרועה, ושחשוב להבדיל ביניהן. לימדו אותנו גם, שלעתים קרובות הכתיבה כרוכה בכאב ללא נשוא, כזה שאין דרך אחרת להתמודד אתו מלבד מיסוך הכאב בעישון או בשתייה מופרזת.
המיתוסים הללו, כתיבה טובה כרוכה במחיקה ובהשמדה של כתביך, ובייסורי שאול שהדרך היחידה להתמודד אתם היא התמכרות כלשהיא, הם מיתוסים מזיקים וכוזבים. ראשית, הכתיבה הראשונה של טקסט, כול טקסט, היא טיוטה. היא אינה יכולה להיות בהירה, צחה ומושלמת, וגם אם היא נדמית ככזאת, מיד אחרי הכתיבה, מקץ זמן, כשתשובו אליה, תגלו היכן ניתן לצמצם והיכן ניתן להרחיב בה, אילו דברים מבעבעים יש מתחתיה, שטרם באו לידי ביטוי, ואילו דברים עודפים בה. יתר על כן, בשעה שאנו כותבים, או מיד אחרי כן, עודנו מצויים במצב כתיבה, בלהט, באינטנסיביות הרגשית או בקשב המתוח האופייניים לרגע הכתיבה. האנרגיה הזאת, הרגשות המתעוררים עמה, אינם יועצים טובים, ואין לנו יכולת אמיתית להחיל שיפוט מרוחק, צונן ופיכח על מה שאנו כותבים, רגע אחרי שכתבנו אותו. עלינו לתת לטקסט 'לנוח'.
כמה זמן על טקסט לנוח, בטרם ניגש אליו שוב? אין לזה תשובה אחת. כול אדם נזקק לפרק זמן אחר, עד שיוכל לגשת אל טקסט שכתב במבט מרוחק ופיכח, כעורך. אבל אז, ורק אז, בשעה שהוא מושיב את הצנזור הפנימי שלו בדמות העורך, הגוהר על הטקסט, הוא יכול גם לגלות בו נימים נסתרים מן העין, מהויות מבעבעות שעוד לא עלו אל המודע, דברים שניתן לפתוח ולפתח מתוך הטקסט, לעתים אגב הרחקת דברים אחרים, שהם כעין סיגים שדבקו בזהב, וכעת הזמן להרחיקם ממנו כדי לראותו זורח במלוא יפעתו.
זו הסיבה בשלה אסור לנו לגרוס, למחוק, להשמיד או להכחיד אף מלה ממה שכתבנו. עלינו לכתוב מדי יום, לתייק את הדברים שכתבנו על פי סדר כתיבתם, בתוך מחברת או קלסר, ולשוב אליהם רק מקץ זמן, כפרק הזמן שנדרש לנו לבוא אל הטקסט פיכחים. רק אז, אגב, מתחילה היצירתיות לפרוח באמת. כול מי שהתנסה בכך יוכל להעיד על כך כמוני. הכתיבה הראשונית היא רק המצע, הנחת המסילה, התוויית הדרך, ואילו בתהליך השכתוב והפיתוח, רק אז נגלה הסיפור במלוא עומקו והיקפו, יופיו ונדיבותו.
אסור למחוק. אסור לגרוס. אסור להכחיד ולהשמיד טיוטות.
אספר לכם משהו. במהלך עבודתי על ספרי 'כשהמתים חזרו' כתבתי הרבה. כול כך הרבה שכאשר ביקשתי לפרוש בפניי כול מה שכתבתי, כדי להבין על מה אני בכלל כותב, צר היה המקום בדירת דמי המפתח שהייתה לי אז, בנווה צדק. לכן התקשרתי לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי וסיפרתי לו על מצוקתי. רון, בנדיבותו, סידר לי מפתח לבית הספר לבנות ברחוב לילינבלום, ליולי-אוגוסט, חודשי הקיץ.
לך לשם, אמר לי, קח כיתה, וכתוב.
למחרת היום יצאתי מדירתי אל בית הספר הסמוך, גורר אחריי עגלת שׁוּק על גלגלים, כולה עמוסה בדפים כתובים. נכנסתי לכיתה, סידרתי בה את השולחנות והכיסאות בשלושה ח'תים, זו בתוך זו בתוך זו, ואז התחלתי פורש עליהן את כתביי. בתהליך איטי מאוד, במשך ימים, הצלחתי להפריד בין שירים, סיפורים, הגיגים ופרקי רומן. כך גיליתי שאני עובד בעצם על טרילוגיה.
באותם ימים התמנתה עורכת חדשה בבית ההוצאה שעבדתי אתו. כדי לקרב אותה אל עבודתי, הזמנתי אותה לבוא, לבקר ב'סטודיו' ולהתבונן בתהליך.
היא נכנסה, הביטה מסביב בעיניים מבועתות, ומיהרה החוצה.
הלכנו לשבת בבית קפה סמוך.
"אתה חולה במחלת הסופרים," היא אמרה לי, "אתה לא יודע למחוק."
האמירה הזאת שלה פגעה בי באופן בל יתואר. היא הייתה האמירה הכי אכזרית ולא ראויה, בשלב אקוטי כול כך של הכתיבה.
כמו שוודאי תבינו, זו הייתה התחלת הקץ של יחסינו. ובכול זאת, לא מיהרתי לקום וללכת. עברו עוד כמה חודשים, שבהם נתתי לה לצמצם אותי, להסיג אותי מכוונתי לכתוב טרילוגיה לספר יחיד. ערכתי גרסה אחר גרסה של הספר, בכול פעם שלחתי אותן אליה, ובכול פעם דרשה ממני לצמצם אותה עוד יותר. וצמצמתי בטקסט, עד שלא יכולתי עוד.
הכנסתי את הטקסט לארגז, ונסעתי אל משרדו של אילן צלר, הסוכן שלי. התיישבתי מולו, ביקשתי ממנו שיקשיב למה שאני כותב, וקראתי בפניו עמוד או שניים. הוא התפעל מהם מאד.
ואז פרצתי בבכי.
"אילן, אני לא יודע מה הן רוצות ממני," ייבבתי מולו, "אבל הן הורגות אותי."
אילן הקשיב לי בלב דואב, ואז הבטיח לי שיטפל בזה. הוא עשה מה שעשה, העביר אותי מבית הוצאה זה לבית הוצאה אחר, ובזה הציל אותי ואת כתיבתי לתמיד.
אבל הספר ההוא, 'כשהמתים חזרו,' היה אמור להיות טרילוגיה, וראה אור בסופו של דבר ככרך יחיד. ועד היום שמורים עמי עשרות פרקים שלא פורסמו מתוכו, ועמם הכמיהה לשוב ולכתוב את הטרילוגיה הזאת.
ואם אי פעם אשוב לכתוב אותה, אזדקק לפרקים הללו, ולכול הטיוטות מאותן שנים, שבהן, בניגוד גמור לאינסטינקט היוצר שלי ולרצוני, הוכרחתי לצמצם את הדחף הסיפורי שלי, ואת רוחב היריעה של סיפורי, רק מפני שעורכת אחת, לא מנוסה, חשבה שהרבה כתיבה זו מחלה של סופרים.
אין ספור פעמים גיליתי עד כמה חשוב לי לשמור על טיוטות. אספר עוד סיפור אחד. כאשר חברתי דליה שימקו פנתה אלי בהצעה לעבד את 'מעשה בטבעת' למחזה, שמחתי מאוד. עבדתי מהר, הכנתי עיבוד ואז נפגשנו בדירתה עם צוות השחקנים של 'אנסמבל אספמיה,' לחזרת קריאה ראשונה.
השחקנים ובעיקר השחקניות קראו את הטקסט עד תומו. וכשסיימו, השתררה בחדר שתיקה מביכה.
"נו, מה אתן אומרות?" דחקתי בהן.
"אנחנו לא מבינות מה מניע אותנו כדמויות," אמרה אחת.
"בנית היטב את הדמויות הראשיות," אמרה אחרת, "אבל הדמויות שלנו, הבנות בבית הזונות, עוד לגמרי לא בנויות."
"אם כך אין בעיה," אמרתי להן, "אקח את הטקסט ואעבוד עליו. ניפגש בקרוב."
נסעתי הביתה, נכנסתי אל חדר העבודה שלי ושלפתי מן הארכיון את כול ארגזי הטיוטות שצברתי, בעשר השנים שכתבתי בהן, גרסה אחר גרסה, את 'מעשה בטבעת.' ידעתי היטב מה אני מחפש. היו לי בארגזים המון סצנות גנוזות, פרקים שלמים.
על בסיס הסצנות הגנוזות הללו יכולתי לבנות את דמויותיהן, ולהביא בפני האנסמבל עיבוד טוב יותר של ספרי. וגם עליו עבדה אחר כך דליה רבות.
עכשיו אתםן מביניםות? אסור למחוק שום דבר. הנייר סובל הכול. וגם הארכיון. לכול היותר יהיו לכם הרבה ארגזי נייר להעביר למכון "גנזים" של אגודת הסופרים, ותצטרכו לשבת עם מנהלת הארכיון, חברתי הסופרת אדיבה גפן, וצוות העובדים והעובדות המסוריםות של המכון, כפי שעדיין עלי לעשות, כדי לעזור להם להתמצא במבוכה ומבולקה של חומרי הארכיון.
*
זו גם הזדמנות טובה לנפץ לכםן עוד מיתוס. זה של הסופר.ת כאדם סובל.
הכתיבה נובעת מרצון לצמוח, לגדול, ומעצם טבעה היא אכן מובילה אותנו אל מקומות עמוקים מני ים, מחוזות מודחקים בנפש ובלב, שלעתים חבויים בהם דברים קשים מאד להכלה, למגע, לניעור ולהתבוננות מחדש. אבל הכאב או ייסורי הלב והנפש הכרוכים, לעתים, בכתיבה, הם לא קריאה למיסוכם באמצעות סמים, אלכוהול, עישון וכדומה. חס וחלילה. הכאב הוא תוצר טבעי, כמו שעשן הוא תוצר של בעירה. אנחנו חווים כאב מפני שאנחנו מקלפים מאתנו שכבות של מגננה ושל הדחקה, מפני שבמהלך הכתיבה אנו חווים, לעתים מזומנות, את מות זהותנו הקודמת, או לכול הפחות את התמוטטות הוודאויות הרגשיות והערכיות שהאמנו בהן כול כך.
בתהליך הזה, הכאב הוא ברכה. הוא לא רק תוצר ההתפרקות לצורך צמיחה. הוא עשוי לשמש לנו ככלי, כמרכבה, ככלי לקפיצת הדרך. ואתם יודעים למה? מפני שתהליך זהה בדיוק לזה שאנו עוברים, אמור לעבור על הדמות הראשית שלנו, בדרכה לצמיחה, להתמודדות עם מתווה חייה. במלים אחרות, הכאב שאנו חווים מלמד אותנו מהו הכאב שחווה הדמות שאנו כותבים עליה, כדי שנוכל לכתוב אותו מתוך החוויה עצמה, באותנטיות רגשית.
אם נלמד להשתמש בכאב כדי לחצות את ימת הייסורים הפנימית, נגיע למחוז חפצנו עמוק ומהר יותר. בכך אין כדי לקדש את הכאב. ההפך הוא הנכון. ראוי להתבונן בו לא כתנאי הכרחי לכתיבה, אלא כאחד מתוצריה, וככלי עבודה, אחד מני רבים. כמו שמחה או עליצות, וכמו כול מצב רוח ורגש אחר. כי כול מצב רוח הוא דלת לחדר רגשי, וכול תנועה של הנפש, ברגעי גאות או שפל, קוראת לנו לצאת למסע לגילוי מטמון חבוי מן העין, במעמקי הלב.
תחת אשר נשמר את דימוי האמן או הסופר כאדם מיוסר וטרוף דעת, שהדרך היחידה שלו להתמודד עם הכתיבה היא התמכרות או התמסכות בפני הכאב, מוטב שנאמר אמת. הדרך הכי טובה לאדם כותב לחיות ולהתמיד בעבודתו היא לישון טוב, לעשות כושר מדי יום, לאכול מזון מאוזן ומיטיב, לצאת לפרקי זמן של הפגה ולאזן בין רגעי הבדידות המכוונת והמתוחה של מעשה הכתיבה, לבין חיים בין בני אדם.
אנחנו, האנשים הכותבים, לא נדונו להיות כוהני הייסורים והסבל. כדי לכתוב, עלינו לטפל בעצמנו היטב, וליהנות מן הדרך.
והנאה מן הדרך אין פירושה להכחיד את הטיוטות, שהן תוצרי התהליך, או את עצמנו בדרך.
שיהיה לכולכםן ערב טוב.
כיתת האמן הבאה שלי לכותביםות מתחיליםות תיפתח בימי ראשון בערב, בזום, החל -6.3.22. זה הזמן להירשם אליה, במייל ilan@isheinfeld.com או בווטסאפ לטלפון 0522300098. תודה.
