פעם, באחד מספרי הכתיבה שקראתי, מצאתי עצה טובה. נאמר שם, שכאשר אתה עובד על דמות, טוב יהיה אם תמצא תמונה של מישהי או מישהו, שתוכל להתייחס אליה במהלך הכתיבה. איש מלבדך לא אמור לדעת, שאתה עושה בה שימוש כזה. אך כול אימת שאתה יושב לכתוב, טוב יהיה אם התמונה הזאת תעמוד לנגד עיניך. כך לא תשכח איך הדמות שלך נראית, ותיאורה הפיסי, לפחות, יהיה עקבי.
את כתיבתו של 'אשת הפיראט היהודי' התחלתי מחלום. חלמתי בו אישה מלוכלכת פנים, שבנדנה כרוכה על ראשה ובפיה שן חסרה. משום מה, מיד עם יקיצתי הבנתי, שחלמתי על פיראטית יהודיה, וכך התחלתי את מסע החיפוש שלי בנושא. אבל מיד עם יקיצתי מחלום, ועד שהגעתי לחומר על הפיראטים היהודיים, כתבתי לי טיוטה ראשונית ביותר של הדמות מן החלום. וכך כתבתי:
קוראים לי ברטה ואני שונאת מה שאני עושה. אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אבל אין לי ברירה. מנדל אומר, שעד שהוא לא ישיג את האוצר הגנוב של האינקא הוא לא ישקוט. הוא שמע סיפורים על המפות העתיקות, המסתובבות בעולם, קרעי קרעים, ומובילות אליו. הוא לא ישקוט עד שישים עליו את הידיים שלו. כדי לפצות אותנו על כל מה שלקחו מאיתנו פרדיננד ואשתו, הוא אומר. מגיע לנו. אנחנו לא עשינו להם שום דבר רע, מלבד להיות יהודים. לולא היו מגלים אותנו, לולא היו חומסים מאיתנו כל מה שהיה שלנו, לא היינו מגיעים לבריחה בספינות, לא היינו מתוודעים לפיראטים האלה, לכוחם, לעושרם, לחייהם מלאי החוויה והעושר והחדווה, וכן, גם תאוות הרצח, ולא היינו הופכים לשודדי ים בעצמנו.
אבל אנחנו שודדי ים רחמנים בני רחמנים, מנדל אומר. אנחנו הורגים רק כשאין לנו ברירה. בבחינת הקם להרגך השכם להרגו. אנחנו לא יורים באיש, אלא אם כן מתקיפים אותנו. מי שמניח לנו לנפשנו, ונותן לנו את רכושו, אנחנו משחררים אותו. אמנם, חסר כל, אבל תמיד עם אמצעי קיום מספיקים עד שימצא מישהו שיצילו. לעולם איננו מפקירים מישהו על חוף שומם מבלי שיש לו הבטחת הכנסה. אמצעי קיום מינימאליים. איננו חיות אדם. אנחנו פירטים, אבל עם לב טהור, יהודי.
אני מלוכלכת פנים. אני יודעת. מנדל אומר שעלינו לנהוג במשמעת מים. לא להתרחץ, עד שאנחנו מגיעים לעגון באיזה מפרץ או לשון ים, שמימיה חמימים דיים ונטולי כרישים ואויבים אחרים. רק אז אני יכולה להתפשט ולרחוץ. וגם אז, רק אחרי שהגברים עושים כן, ומנדל שומר שעינו של איש לא תשזוף אותי. מפני שהם אינם מכבדים אותי, כשם שאינם מכבדים כל אישה. הם תוקעים בי את עיניהם החמדניות, מפשיטים אותי במבטיהם. מבטיהם אינם טהורים. אני מרגישה את זה. הם מנסים לדעת מה חבוי מתחת לבגדיי. איך נראים אזורי הצנעה שלי. אבל אני אישה יהודייה, ולמרות שאני אשת פיראט, אינני הפקר. אני מבשלת להם, דואגת להם כמו אימא, אבל שלא יתבלבלו ולא תתבלבל עליהם דעתם. אינני אימם ולא רעייתם. אני אשתו של קברניט הספינה הזאת. אני ממלאת את תפקידי כמו כולם.
אני רוצה להיות לאימא. אבל לילדים משלי. משלנו. תדמיין, אני אומרת למנדל, לעיתים, בלילות, איך זה יהיה לעשות ברית מילה לבן שלנו, בר מצווה וחופה. איך תרגיש כשיהיה לך ילד שתוכל ללמד אותו לאחוז בחרב, לסייף היטב כמוך, לשמור על חייו ועל רכושו. אבל מנדל בשלו. בחישוק שפתיים הוא משיב לי, שעד שלא ישים את ידו על האוצר הזה, ובכך יידע שיבטיח את עתידנו, לא ירפה.
אז מה הפלא שאני רוצה לעזור לו. אני רוצה לאחות בשבילו את קרעי המפה. לגלות בשבילו את מיקום האוצר הזה. כדי שכבר ישים עליו את ידו, יזכה בשלל הגדול של חייו, יגשים את משאלתו, ואז נוכל כבר להתיישב באיזה מקום, באיזה אי שקט ושליו באוקיינוס, ללדת בו ילדים ולהקים בו משפחה.
כשמנדל ישן אני מכינה את הדגים לשבת. הוא ישן קשה. מתהפך על משכבו. אבל אני מסתגרת במטבח, ומשתדלת להכין לו דגים לשבת. הוא אוהב את השבת ומקפיד עליה. בשבתות לעולם אינו פושט על ספינות. אלא, כמובן, כאשר הספינה עשירה מדי, מהווה פיתוי גדול מדי בעבורו.
הפשיטות מתחילות תמיד ברעש גדול. ההמולה הכרחית. הם נבהלים, ועל פי רוב מוסרים את נשקם ואת ספינתם בלי מאבק. לעתים אינם נבהלים, אלא נחרדים ממש, ואז הם טוענים את אקדוחיהם ואת התותחים שלהם ומתחילים לירות. אז מתחולל הקרב. לעתים הוא קשה. קשה ממש. קולות נפץ נשמעים ממרחק. ניתן לראות את העשן בוקע מתותחי הספינה שמנגד. וכדורי האבן הגדולים נופלים מסביב לאונייה שלנו ולעיתים גם בתוכה. אבל בסופו של דבר משתרר שקט, שקט נורא, השקט שאחרי הסערה, אחרי הקרבות, המופר מדי פעם רק בגניחות הפצועים בספינות. השקט הזה הוא ברכה. השקט הזה הוא הרגע לפני שאנחנו פושטים על ספינותיהם, לוקחים מהן כל שווה ערך, ומסתלקים משם. על פי רוב מבעירים את ספינתם על גוויותיהם, או משלחים אותה בחזרה אל המים, כמו קבר צף.
*
כיום, כשאני שב וקורא בקטע הזה, אני מחייך אל המסך. כשכתבתי אותו עוד לא ידעתי, שהפיראטים היהודיים אינם ה'יידישע פיראטן', כמו בפזמונו הזכור לטוב של יורם טהר לב ודני ליטאי, והולחן בידי דרורה חבקין. רק אחרי התחקיר שעשיתי התברר לי, שהפיראטים היהודיים, שפעלו לחופי הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי והקאריביים היו יהודים ספרדיים, צאצאי המגורשים מספרד. יתר על כן, כבר ביומן הכתיבה שלי, ביוני 2012, בעודי מנסה לברר לעצמי מה עשוי להיות קו העלילה של הספר, כתבתי לעצמי, כמעט כבאקראי, את המשפט הבא, על מאליקה, אשת הפיראט היהודי: "יוצא מזה שהיא הגיבורה כאן, או לפחות גיבורה השווה לו בכוחה."
ובכל זאת, התעקשתי במשך ארבע מתוך חמש שנות הכתיבה, לכתוב בעיקר את הסיפור של בעלה.
למן תחילת הכתיבה 'הבנתי,' שהרי לא מדובר בהבנה אלא באינטואיציה יוצרת, שמאליקה נולדה ג'ינג'ית. בעודי מבין זאת בתוכי, עלו בתוכי ארבע דמויות של נשים ג'ינג'יות בחיי: שכנה משיכון פקר ברמת השרון, שהייתה מסתובבת בשנות השישים עם תסרוקת ג'ינג'ית נפוחה על ראשה, כפי שהיה באופנה אז; סיגל, נערה מרמת השרון שהייתי מאוהב בה בתיכון, בין השאר בשל תלתלי הזהב שעיטרו את ראשה והנמשים שמילאו את פניה; חברתי האהובה, השחקנית אסתי זקהיים, שהייתי חבר קרוב של דני אחיה, זכרו לברכה; והצלמת עלית לוין, שהכרתי דרך דני זקהיים, ואהבתי מאוד אותה ואת עבודתה. דני הביא את עילית לצלם את ערב המיצג הגדול והבלתי נשכח שהפקנו יחד, 'סטוצים,' בו חגגנו את כתב העת בעריכתי, 'שופרא', במועדון צוותא, בשנת 1987.
כך או כך, נזכרתי בסדרת עבודות שצילמה עלית במהלך הריונה.
ואז חיפשתי אחריה, וגיליתי כי מתה. שבגיל ארבעים ושבע מתה מוות פתאומי משבץ מוחי.
המום ונכאב צלצלתי לעפר, בן זוגה. סיפרתי לו שאני מתחיל לכתוב ספר, שהדמות המרכזית בו היא של אישה ג'ינג'ית, שנזכרתי בסדרת התצלומים של עלית, ושאשמח אם יוכל לשלוח לי תמונה מן הפרויקט הזה, שתלווה אותי במהלך הכתיבה.
עופר נענה לבקשתי ברצון, כפי שנענה לפנייתי הערב, בבקשה לפרסם את הסיפור ואת התמונה הזאת ברבים.
כול שנות הכתיבה של הספר כתבתי את סיפורו של שמואל פלאח. רק כאשר הגיעה הגרסה האחרונה שלו – או מה שהאמנתי אז שהוא הגרסה האחרונה שלו – לידי נעה מנהיים, העורכת הנפלאה שלי בהוצאת כנרת זמורה, קראה לי נעה לפגישה, ואז שאלה אותי לאן נעלמה מאליקה מן הספר, מדוע היא שומעת כמעט אך ורק על בעלה.
"את לא יודעת במה את נוגעת," חייכתי אליה.
"אני יודעת. ואני מבקשת שתכתוב אותה," חייכה אלי נעה בחזרה.
שבתי אל שולחן הכתיבה. בשנה החמשית לכתיבת הספר הזה הייתי עסוק בעיקר בכתיבת סיפורה של מאליקה ובשזירתו ברומן. במשך כל זמן הכתיבה זה ריצדו מול עיניי פניה של עלית חברתי, עם רעמת השער הג'ינג'י המופלאה שהייתה לה, פניה מנומרי הנמשים, החיוך שלא מש מפניה מעולם והאנרגיה הבלתי נדלית שלה, חום ליבה ועומק יצירתה.
ואז הכתה בי הסצנה, שבה מאליקה, כדי להציל את חיי הצוות על ספינת בעלה וכמובן את חייה וחיי העובר שבבטנה, נעמדת על חרטום הספינה, פושטת מעליה את בגדי הגבר הפיראט, שכיסתה בהם על זהותה, ונגלית הן למלחי הספינה הספרדית שתקפה אותם והן לבעלה, לגיסה ולמלחיהם – כאישה הרה.
רק אחרי שראה הספר אור הכתה בי ההכרה, שהסצנה הזאת נמשכה כנראה מתמונתה של עלית לוין, שצילמה את עצמה בפורטרט עצמי, בעירום מלא, בעודה הרה.
"העבודות שלי הן לגמרי אינטואיטיביות," כתבה עלית על יצירתה, "ומונעות מצרכים שנהיים עזים עד כדי כך, שהם גוברים על העצלות הטבעית שלי ואהבתי לחיי נוחות."
"הפחדים שלי והבורות המעצבנת שלי לגבי נושאים כמו הזמן, הקיום והשאלות המציקות האחרות בנוגע לחיים אינם יכולים להיות מסופקים על ידי תפילה. לכן, ובשל חסרונו של אל מוכח ומובהק בחיי, אני יוצרת את הדימויים שלי."
עילית לוין פרנט נולדה בישראל, בשנת 1957. בשנים 1978-80 עבדה כעוזרת לצלם ז'ראר אלון, ובמהלכן גם למדה לימודי ערב במכללה לצילום טכני בקריית אונו. בו בזמן למדה בחוג להיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1981 עבדה כטכנאית מעבדה לצילום מדעי, "סברין" ובשנת 1982 למדה לימודי קולנוע ב"בית צבי."
בשנים 1984-85 עבדה כצלמת המערכת בעיתון הנוער "חמצן," ומשנת 1985 הייתה צלמת עצמאית למגזינים, למשרדי פרסום, לסוכנויות אופנה ולמשרדי ממשלה. היא גם צילמה סטילס בסרטים שונים, ובהם "אדמה חמה" (1984), "הכלה" (1985), "בובה" (1986), "אסקימו לימון" (1987), "החתול במגפיים," "המובטל בטיטו", "על הפנים" ו"רועה מלחמה" (1989) ועוד. הייתה גם צלמת תעשייתית במפעל "דגם."
עילית זכתה על יצירתה בפרס הקרן לעידוד סרטים קצרים, על צילומיה בסרט הדוקומנטרי "אמונה בלב" (1984), ובפרס ביצוע השלמת עבודה, מטעם משרד החינוך והתרבות, בשנת 1990.
עבודותיה נדפסו בכתבי עת שונים, ובהם 'תת רמה' ו'מוניטין' (1983), והוצגו בתערוכות שונות, ובהן תערוכה בגלריה 'מימד' (1988), תערוכת הזוכים בפרס ביצוע השלמת עבודה במוזיאון הרצליה לאמנות (1990), חודש האמנות הישראלית בפסטיבל ישראל (1991), תערוכה בתיאטרון ירושלים ובספר על תל אביב (1991), תערוכה קבוצתית ב'בית האדום' באוניברסיטת תל אביב (1992) ובגלריה 'לימבוס' (1995, 1996), וגם בביאנלה לפיסול בעין הוד (1997).
מאליקה פלאח היא יציר דמיוני. הדבר היחיד הידוע עליה מן הכתובים הוא שמה. כל השאר, כל עלילותיה, הם פרי דמיוני ועולמי הרגשי. זו גם הסיבה שהיה לי כול כך קשה לכתוב על אודותיה. הייתי צריך לשם כך לחקור את האנימה שלי, את הצד הנשי שלי עצמי, ולא תמיד זה היה קל. גיליתי בו הרבה חמלה, אהבה והקרבה עצמית, אך גם אלימות וזעם. אבל רק בזכות הכתיבה עליה יכולתי גם לקרוא לספר בשמו האמתי, לא 'שודד הים היהודי,' כפי שהתכוונתי לקרוא לו, אלא 'אשת הפיראט היהודי.' ורק בזכות הכתיבה עליה, הגעתי למה שקרוי בחקר המיתוס 'מוטיב הנישואין המיסטיים' – החיבור בין האנימה לבין האנימוס בתוכי, בין הצד הגברי לצד הנשי, הגעה לידי איזון בתוכי ולהשלמה עם מי שאני.
וזה קרה הרבה בזכות נעה מנהיים, ובזכות עילית לוין, חברתי היקרה והמתה, שאני כל כך מצטער על מותה, מפני שיכולה הייתה עוד להאריך שנים ולזכות אותנו בעבודותיה העמוקות והמיוחדות כול כך.
תוכלו לצפות בעוד מעבודותיה באתר להלן:
http://web.archive.org/web/20090803211443/http://geocities.com/SoHo/Cafe/7537/index.htm
תודה לך, עילית, על שליווית אותי מאז 1987, וביתר שאת במשך שנות הכתיבה של ספרי. יהי זכרך ברוך וזכור לעולמי עד. אמן.
