התנגדות ושמחות אחרות (55).
פעם, לפני ארבעה חודשים, לשבת ולעבוד על ספר היה בעבורי הדבר הכי טבעי בעולם. אבל זה היה מזמן, לפני עידן ועידנים, לפני ההפיכה המשטרית שהתחשׁרה מעל ראשינו וחייבה את כולנו לצאת לרחובות.
פעם, לפני ארבעה חודשים, הייתי סגור בבית. אחרי שלוש שנות קורונה התרגלתי להיוותר סגור בביתי, לא רק בביתי, בחדר העבודה שלי. עברתי ללמד רק בזום, נמנעתי ככל האפשר ממגע עם בני אדם בסביבתי, אפילו עם שכניי כמעט וחדלתי לדבר. הסתגרתי כליל בתוך עצמי.
זה היה לפני ארבעה חודשים. מאז חייתי לא מן החוץ פנימה, אלא מן הפנים החוצה. כמו שרוול שהפכו אותו כלפי חוץ. נמשכתי מביתי אל העולם, אל הרחובות, אל המחאה. לא יכולתי לשבת בשקט בבית, לכתוב ולקרוא, בשעה שנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים וחבורת קושרי קשר בני בליעל מאיימים להרוס את ארצי, את מולדתי, את כול מה שאני מכיר בתור חיים.
מאז ועד אתמול הייתי עסוק עשרים וארבע שעות ביממה במחאה. זה נתן אותותיו במידת הקשב שלי לבניי, במצב הפרנסה שלי, ביכולתי לכתוב ובבריאותי. אט אט החלו להיראות הסימנים שהפרזתי. מתיחות לא חולפת בבטן, מלווה בנפיחות ובריפלוקס מתמיד, תלונות הבנים על כאבי גב ושיניים וקושי להתרכז בלימודים, מעבר חד מיתרת פלוס בחשבון למינוס, שכחת דברים ודחיקת מטלות, והכול מפני תחושת הדחיפות וההכרח להיות רתום ומחויב כול כולי למחאה.
השבוע הפסיכולוגית שלנו הסבה את תשומת לבי לדברים. הקשבתי לה, והפנמתי מיד. אף על פי שהילדים רצו לרדת להפגנות, ולא היו מפסידים אלא יום ספורט בבית ספרם, ביטלתי את נסיעתי למרכז ביום השיבוש האחרון, שיזמתי בו פעילות סופרים. תחת זאת הכנתי להם ארוחת צהריים, חיכיתי להם ובילינו יחד אחר צהריים שלם. בו-בזמן התיישבתי לשווק את הסדנאות הבאות ולערוך את הספרים הממתינים לתורם, ואמנם המשכתי בעריכת גיליונות ההתנגדות הבאים, ובהכנת הנאום שלי למחר בקריות. אבל הכול קצת יותר לאט, עם יותר מנוחה, ועוד קצת כושר, ואפילו אפיית עוגה, עוגת שיש של קרן אגם, כזו שאמי המנוחה הייתה אופה.
אבל רגעי החדווה האמיתיים היו אמש, וכרגע. אמש מצאתי את עצמי יושב ומכניס את תיקוני הניקוד בספר-השירה הבא שלי, "מקום אחר אין לי," שיהיה ספר-שיריי השישה עשר, וספרי השלושים במספר. כמו שמעיד שמו, זה ספר ששיריו נכתבו במהלך שלוש שנות מגפת הקורונה והמחאה בבלפור ובקפלן, נגד ההפיכה המשטרית. חלק ניכר מהם נכתב מתוך חלומות ובתוך תנועה של התפרקות פנימית, שכנראה בישרה מה שאנו עומדים בו כעת. שמו של הספר מבטא את היראה, את הכמיהה להיחלץ מן הגוף ומן הארץ, והידיעה שדבר זה אינו אפשרי, לא בשבילי.
מיד אחרי שהעברתי את הספר לסטודיו לעיצוב התיישבתי לעבוד על ספר-הסיפורים הראשון שלי (בז'אנר זה). חברתי ויקירת נפשי, נעה מנהיים, קראה שש מאות עמודים של המון סיפורים קצרים שכתבתי במהלך עשרים השנים האחרונות, ניפתה בהם את המוץ מן התבן, ואת הנותרים עיטרה בהערותיה. וכידוע, לעולם איני פוטר שום הערה של נעה ללא תגובה, מפני שהערותיה חכמות, רגישות ושולחות אותי אל עולמות הדמיון ואל ים הסיפור, כפי שאיש לא יודע לעשות מלבדה.
וזה מה שעשיתי הלילה, אחרי הכנת ארוחת שישי ואכילתה עם אבא שלי – הבנים היו במסיבת בת מצווה בקיבוץ השכן – ואחרי שהשבתי אותם מן המסיבה, אמרתי להם ולאבי בחיוך, שלשם שינוי אני מסתגר בחדרי לעבוד על ספר משלי. התיישבתי, מחקתי מן הקובץ את כל הסיפורים שנעה פסלה, הותרתי בו רק את אלה שאהבה, התחלתי עובר על הערותיה אחת לאחת, ואז התחילו להתרחש הניסים.
אני מצוי כעת באמצע הספר. הוא מאד יפתיע אתכם, מפני שאינו כתוב כמו הרומנים ההיסטוריים שלי. הוא נסוב על איזו ישראל, אבל ישראל פנטסטית, לא ריאליסטית, מסויטת לעתים.
ובאיזשהו מקום, כנראה גם הקובץ הזה משקף משהו. לפחות את הקושי שלי לחיות את מציאות חיי המורכבת, בתוך המציאות המורכבת לא פחות של הישראלים.
וככלות הכול, גם בזה יש מעשה של התנגדות.
שיהיה לכםן לילה טוב. לכולנו מותר לנוח מעת לעת, גם לנחושים בינינו. התקשורת המבכה את התמעטות המפגינים לא מבינה מה רואות עיניה. היא חושבת שאנחנו גלדיאטורים במשחק המציאות שהיא משקפת ומעצבת. טעות. אנחנו בני אנוש, אנחנו רק נחים לרגע מן ההתנגדות. ומיד נשוב אליה כפליים. איש בל יהין לנסות את מידת הערנות ואת הנחישות שלנו, את היצירתיות ואת העוצמה.
נתראה מחר בנקודות ההפגנה. לילה טוב.
