התנגדות ושמחות אחרות (5).
בסוף השבוע סערו הרוחות מסביב לגילוי של נדב איל, ב’ידיעות אחרונות’, לפיו אנשי מפלגת נועם הכינו כבר בשנת 2019 רשימת להט”בים בכלי התקשורת ורשימת נשים מובילות שינוי חברתי ביוהל”ן. רבים נזעקו למול הדברים הללו, השוו את הפרקטיקה של הכנת רשימות למה שאירע בגרמניה הנאצית, והזהירו כי אנו עלולים להגיע מקיום רשימות – לפגיעה ממשית בחירותם ו/או בחייהם של הפעילים הלהט”בים ושל הנשים המצוינות בהן.
עד כה נמנעתי מתגובה על הדברים מסיבה אחת פשוטה. הם לא הפתיעו אותי. הכנת רשימות של מתנגדי משטר, מובילי ומובילות שינוי חברתי ולהט”בים היא פרקטיקה ידועה של משטרים סמכותניים ופאשיסטיים, וצפיתי אותה זמן רב מראש. כבר ביוני 2021 כתבתי פוסט ושמו ‘המיליציות’: “אנו עתידים לראות התנפלות על אנשי תקשורת, התנכלות לאולפני טלוויזיה ועמדות שידור, וחלילה גם התארגנות של מיליציות יהודיות לפגיעה באנשי שמאל. כשם שהם יודעים להכין רשימות של בתי עסק בבעלות ערבית, הם יודעים להכין גם רשימות איסוף של סמולנים. זה לא רחוק, וגם את זה חייבים לעצור.”
בנובמבר 2022 כתבתי עוד פוסט, שכותרתו היא ‘משמרות המהפכה והבסאייג’ היהודי כבר מוכנות’: “נערי הגבעות, שכבר מזמן חצו את גבולות הקו הירוק, יחד עם צעירי הציונות הדתית המוסתים והפעילים הביביסטים הקיצוניים, יהיו זרוע האכיפה על תושביה היהודיים של הארץ. הם כבר לא יסתפקו בהכאת מפגינים, הם יבואו אלינו אל הבתים. הם יאסרו פעילי שמאל, אנשי רוח, מנהיגי ארגוני מחאה וארגונים אזרחיים, וישליכו אותנו למחנות מעצר, אם ברגע האחרון יחוסו עלינו ולא יכו בנו עד מוות או יהרגו בנו. זה לא יקרה מיד. אבל כשזה יקרה, זה יהיה מהיר. וכבר לא נוכל למלט נפשותינו מכאן, מפני שהממשלה תטיל איסור על הוצאת הון מן הארץ ואיסורי יציאה על ישראלים דמוקרטים, מחשש שיקימו בגולה ארגוני גולים ומוחים.”
לפני חודשיים, באוקטובר 2022, כתבתי בפוסט שכותרתו היא ‘הם ייקחו לנו את הילדים’: “אם בנימין נתניהו יעלה לשלטון עם חבר מרעיו ל’ציונות הדתית’, ובהם בצלאל סמוטרץ’, איתמר בן גביר, ואבי מעוז ממפלגת ‘נועם’ ההומופובית, הם ייקחו לנו את הילדים. חטיפת ילדים מהוריהם היא לא תופעה חדשה. היא קרתה בעבר בכל פעם שמשטר פשיסטי עלה לשלטון […] המצע האֱמוני והרעיוני לזה נכתב כבר מזה שנים, בידי הרב צבי טאו, הרב שלמה אבינר ורבני ישיבת הר המור’. בתחילה, כול הישגי הקהילה הלהט”בית במהלך השנים יבוטלו מכוח הרוב הימני בכנסת וערעור מעמדו של בית המשפט העליון, שהיה אחראי לאישור של מרבית ההישגים האלה […] השינוי המהיר של חוקים אלה יאפשר להוציא אל מחוץ לחוק כול פעילות להט”בית במישור הציבורי, החינוכי, הצבאי והבין אישי. הוא יאפשר גם שינוי בחוק העמותות שיביא לסגירת כול שלושים ושניים הארגונים הקהילתיים. שינוי החקיקה הפרו להט”בית וסגירת מוסדותיה של הקהילה, שיתרחש בד בבד עם חקיקת פסקת ההתגברות, החדרת שופטים שמרנים לבית המשפט העליון וערעור כוחו כפוסק אחרון במאבק האזרח מול המדינה, יכשיר את הקרקע לרדיפה אישית של הומוסקסואלים, לסביות, בי וטרנס וילדיהם. ואז יגיע השלב המכריע […] הורי הקהילה הלהט”בית יזומנו, במקרה הטוב, לשימוע משפטי לפני שלילת הורותם ולקיחת ילדיהם מהםן. עובדים סוציאליים ופקידי סעד מן הציונות הדתית יעידו בפני שופטי נוער ומשפחה שמרנים, שראשית לדתם של ילדים אומללים אלה הייתה בחטא, לשני אבות או שני אימהות או להורים יחידנים, וכי כול המחקרים מוכיחים שהורות כזו אינה מאפשרת לילד ילדות תקינה ומאושרת. הם גם יבהירו, שזה מנוגד לגמרי לאתוס היהודי, למשפחה יהודית.
*
מיד עם היוודע תוצאות הבחירות היה ברור לי, שהזמן היחיד להימלט מן המדינה הוא הזמן שבין הבחירות לבין מועד השבעתה של ממשלת הטרור והחורבן. עוד לפני השבעת הממשלה, השבוע, יעברו החוקים שיהפכו את המשטרה מגוף אכיפה במשטר דמוקרטי לגוף אכיפה פוליטי במשטר סמכותני, יבטלו את התניית הקלון לשר דרעי ויאפשרו את ביתור משרד הביטחון והעברת הסמכויות על המנהל האזרחי לידי בצלאל סמוטריץ’, מה שיהווה תחילת סיפוח דה-פקטו של השטחים הכבושים. ואז, מיד אחרי השבעת הממשלה – יתקיים מרתון החקיקה שיפגע בכוחו של בית המשפט העליון ויחשוף כל אזרח במדינת ישראל לזרועו הארוכה של משטר תיאוקרטי, חשוך וסמכותני.
ובכל זאת, לא ברחתי. הבנתי שאני לא יכול לעזוב את ביתי, את הישוב שלי, את ארצי ואת מולדתי. גם אין לי לאן. בשום מקום בתבל לא אחוש מוגן ובטוח. לא כאן ולא במקום אחר. אם אברח מכאן בשל הפשיזם, בשל הסכנה המוחשית לחיי ולחיי בניי, אקלע לסכנות אחרות בגולה. שום מקום אינו בטוח מפני אנטישמים, שלוחי איראן או פעילים קיצוניים למען הפלסטינים. ולכן, במידה רבה, כמו מיליוני ישראלים אחרים, אני תקוע בדרך ללא מוצא. אינני יכול ואינני רוצה לחיות בגולה. אינני יכול וכנראה לא אוכל לחיות במדינה הפשיסטית המתרקמת כאן. הדרך היחידה העומדת בפניי היא לצאת למאבק.
היציאה למאבק כעת אינה פשוטה. היא מסוכנת. הרשימות השחורות כבר קיימות. אין לי ספק שיש בידי המשטר החדש רשימות של כול פעילי המחאה, שעתרו בשלוש השנים האחרונות בעתירות לבג”צ ובמכתבים ליוהעמ”ש בנוגע לניגוד העניינים של בנימין נתניהו, של כול פעילי ופעילות המחאה שהניעו את מחאת בלפור, של כול כותבי הפוסטים והמצייצים נגד נתניהו ובני ביתו, חבר מרעיו ושופרותיו. גם אין לי ספק שיעקבו אחרינו, בקבוצות הווטסאפ ובטלפון החכם, במצלמות האבטחה הפזורות בכל מקום ובכל זמן, וכי אם אכן נצא בהמונינו לרחובות, גם יעצרו אותנו ויירו בנו. זה כבר לא יהיה עניין של מכת”זיות. זה יתחיל בכדורי גומי וייגמר בדם.
אבא שלי מתחלחל כשאני מדבר אתו על הדברים האלה. אח שלי אומר שהניתוח שלי את המצב מבריק, אבל המסקנות שלי קיצוניות. שניהם אמרו לי את הדברים בנר ראשון של חנוכה. אבל זה היה לפני שנדב איל חשף את קיומן של הרשימות הללו, שאין לי ספק ששמי מוזכר בהן, אם לא ברשימת הלהט”בים בתקשורת אזי ברשימות אחרות, כמו מאגר המידע של מתנגדי משטר ששיתפה חה”כ גלית דיסטל לא מכבר, או ברשימות שעוד איננו יודעים עליהן.
אני גם יודע עוד משהו. למרות כל הבטחות הסרק מתחת לכול פוסט כזה שכתבתי, אף אחד מכם או מכן לא יבוא לעזרתי אם יבואו אנשי הגבעות או השוטרים של משטרת בן גביר לקחת אותי מביתי. אף אחד. כי זה טבע האדם. בני אדם דואגים קודם כל לעצמם. ואף אחד לא ירצה להסתבך עם משטר דיקטטורי. רוב מצביעי המרכז-שמאל יעשו מה שאבא שלי הציע לי לעשות. להוריד ראש עד יעבור זעם. להאמין שזה זמני, שהממשלה הזאת לא תחזיק מעמד. שהאמריקאים והאיחוד האירופי לא יאפשרו לכול זה לקרות כאן.
כן, אני מגחך לעצמי. בדיוק כמו שהם מצילים כעת את נשות אפגניסטן, או את ילדי אוקראינה החטופים.
קדחת.
הכול הולך לקרות כאן, במהירות מסחררת. החקיקה הדיקטטורית, פירוק משרדי הממשלה, הפגיעה האנושה בארגוני החברה האזרחית ואבדן זכויות האדם והאזרח.
ואנחנו נצא לרחובות, נעלה לכנסת כבר ביום חמישי או שני הקרובים, מועד השבעת הממשלה. ושם יחכו לנו המכת”זיות, והשוטרים עם כדורי הגומי, הזינזנות לאיסוף עצורים והאמבולנסים לאיסוף הקורבנות.
אל תגידו שלא אמרתי. שתהיה לנו הפיכה משטרית שמחה.
