יומן מלחמה (109).
חתיכת דיקטטור של פח צמח לנו פה, א אלטע קאקער, פרנואיד. הערב הזהיר זה הקרוי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שם רשעים ירקב, לפי דיווח של אנה ברסקי ב'מעריב', משלחת גנרלים ואדמירלים בדימוס, כי איראן בדרכה לכבוש את המזרח התיכון, ושזה רק עניין של זמן. א נו, ואנחנו חשבנו שהוא מר ביטחון, המחזיק את ידו על הכפתור האדום, זה שיכול לעלות בעשן את טהראן.
אז חשבנו.
ראש הממשלה הזה הוא אלטע קאקער. מחרבן במכנסיו. לא יודע לשלוט ולא לנהל מלחמה או מדיניות. שום דבר. הדבר היחיד שהוא מצטיין בו הוא להפחיד את נתיניו, שזה מקור כוחו העיקרי מאז ומתמיד. כול עוד הוא מצליח לעורר בנו חרדת קיום, הוא יכול להצטייר כמושיע היחיד מפני כול אויבינו. כשאין הוא מצליח להפיח בנו חרדת קיום, הוא נתפס כפי שהוא – סוכן שיווק מושחת, שבעיות האישיות מהן הוא סובל הצליחו לקדם אותו בסולם הפוליטי, לחסל את כול יריביו, להמית את מפלגתו, וכעת גם להרוס את המדינה בראשה הוא עומד.
העניין הוא, שכבר אין לנו רזרבות של פחד. הוא עורר אותן עם הפצצה האיראנית, חיזק אותן עם תרשים הפצצה שהחזיק מעל דוכן האו"ם, עליו הראה לנו מה הקו האדום שלו, ואחרי כן גרם לפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, האיץ בזה את פיתוח הפצצה הגרעינית שלה, ובינתיים גם אפשר מימון של הפרוכסיז הכי מסוכנים של איראן באזור, חמאס וחיזבאללה, וכך הביא עלינו את טבח ה-7.10, את פירוק הצפון הארץ וחלילה גם את כיבוש הגליל.
אם נתניהו כל כך חרד מפני תוכניות הכיבוש של איראן את המזרח התיכון, יש בדיוק שתי אפשרויות – שיטיל עליה פצצת אטום, או שיסתלק לאלתר ממשרתו, ויניח לבני אדם שקולים ושפויים ממנו להנהיג את מדינת ישראל, מן התהום אליה קלע אותה. ההפחדות שלו לא עובדות עלינו עוד, מסיבה אחת פשוטה. אחרי טבח ה-7.10, שבו המוות נעשה כל כך אישי, אכזרי, נתעב, חסר פשר, והכול בזכותו, הוא כבר לא יכול להלך עלינו אימים עוד.
הפחד היחיד שנותר הוא מכול יום שהאדם הזה יושב על כסאו. הוא חייב להיעצר מיד, כי כול יום שהוא מחזיק בשלטון מסכן את קיומה של ישראל יותר מאיראן ומן הפרוכסיז שלה. נתניהו חייב להיעצר, להיות מודח מתפקידו, ומוחזק בבידוד שלא יאפשר לו להמשיך בהפרחת דברי הפחדה, הסתה ושיסוי, הרעל המזוקק שבו השקה אותנו כול השנים האלה, ומתוכו הוא עלה וצמח, כצמח הרוש.
לא מכבר ביטאה רעייתו, על פי השמועה, את החשש שלה מפני הפיכה צבאית שמתכננים נגדו ראשי הצבא. אחרי כן השמועה הוכחשה, ואז התברר כי כנראה בכל זאת אמרה את הדברים האלה, בפורום אחר.
מצדה דבריה ביטאו חרדה קיומית, לאבד את בעלה ואת השררה. אך בעבור אזרחי ישראל, החשים אבודים במציאות שיצרו היא ובעלה, לא מדובר בחרדה – אלא בסוג של תקווה. לעתים, במרוצת ההיסטוריה, כאשר שליט אפל משתלט על אומה ומדרדר אותה לתהום, אין לעמו ברירה אלא לקום עליו. וכאשר אף אחד משומרי הסף במדינה כזו אינו מתפקד, אין לעם ברירה אלא ליטול את גורלו בידיו.
בבלפור 2020 קיימנו את 'ליל הבסטיליה.' מיום ליום נדמה כאילו ליל הבסטיליה ההוא היה תמים ורגוע ביחס למה שעלול להתחולל כאן בהינתן הגירוי הנכון, כמו עוד אסון חמור מקודמו. נדמה כי לראות את בנימין ושרה נתניהו נגררים ממעונם אל טריבונל עממי, ועמם גם בנם הנלוז, זה דבר שהפך כבר למשאת נפשם של רבים, שנקעה נפשם ממעללי המשפחה המתועבת הזאת. חרדתה האיומה ביותר של הרעייה עלולה להפוך למשאלה אפלה מתגשמת, מן הטעם הפשוט: אין אדם בשר ודם, לא מנהיג מושחת, לא עדת כלביו, גם לא שומריו, יכול לעמוד מול עם המתקומם על הריסות חייו.
ייאמר כאן במפורש. אינני קורא לזה. אני חוזה את זה. אני מקווה שההבדל הוא ברור.
הערב הגדיש נתניהו את הסאה בדבריו, והם יכו בו כבומרנג. עם אינו יכול ואינו רוצה לשמוע ממנהיגו הכושל שהוא עומד בפני כיבוש. אם נתניהו חושב, שבאמצעות הפחת פחד קיומי בציבור מפני איראן יהדוף את פחדיו האישיים מפני סילוק, הדחה והעמדה לדין, הוא טועה טעות מרה. משפחת נתניהו מבטאת את פחדיה מפני אפשרות כזאת, ובעצם עשותה כן מחוללת מחול שדים כזה, שעלול להפוך במהירות לנבואה המגשימה את עצמה.
