זה התחיל אתמול, ההרגשה המשונה הזאת של קפיצות בחזה שלי, כאילו הלב שלי מדלג על פעימה. אני מכיר את התחושה הזאת. יש לי אותה מזה שנים, והקרדיולוג שלי אמר שזה בסדר גמור, ושאם זה לא מפריע לי, הוא לא רואה שום סיבה לתת לזה טיפול תרופתי.
אבל היום זה נמשך במשך היום כולו, במצבים שונים. בעודי עובד, ובעודי נח במיטה, בעודי משוחח עם יועצת ההורות שלי, בשיחת פרידה, ובעודי הולך עם הילדים ל'מיי בייבי,' הלונה פארק הדרוזי בירכא.
זה היה יום מוזר. כמו בימים האחרונים, הרגשתי עייף מוקדם מן הרגיל. עשיתי את 30 דקות האירובי שלי, ואז הייתי חייב ללכת לפגוש ביועצת שלי, במקום לכתוב. וזה די תסכל אותי.
שוחחנו. הודיתי לה על התקופה שהיינו בה יחד, ואמרתי לה, שאני מרגיש שאת החודשים הבאים עלי להקדיש לעצמי, לכתיבה, יותר מאשר לבירור מהותי כאדם וכהורה.
כשחזרתי הביתה כתבתי. כתבתי על העקשות שלי, מה אני מוכן לברר ומה לא, ועד כמה אני מוכן או מעוניין להיכנס לתהליכי בירור עם עצמי. ואחרי כן כמובן העברתי את העקשות הזאת לגיבור שלי. זה נתן לי דיאלוג מאד עמוק שלו עם זולתו.
אחר הצהריים, כשהילדים שבו הביתה, מיכאל הביא עמו חבר מן הגן. זה גרם לדניאל לתסכול ולבכי. הוא נורא רצה כבר מזמן ללכת ל'מיי ביביי,' ואתמול, כששב וביקש זאת, הסברתי לו שזה יום כיפור ובלתי אפשרי לנסוע לשם, או כול מקום אחר. יהיה עליו לחכות למחר, כלומר היום. והיום, הוא בכה, הוא כבר לא יכול לחכות יותר. הוא מוכרח ללכת לשחק שם, ולקנות משהו מאוד חשוב בעבורו.
"מה זה, דניאל?" חייכתי אליו.
"זה משהו עם שני כדורים שמאירים," הוא הסביר לי.
לא היה לי שמץ מושג על מה הוא מדבר.
"ואני גם רוצה לאכול שם משהו טעים," הוסיף מקץ רגע.
"דניאל, אנחנו לא נאכל שם, כי מאוד יקר שם. ואנחנו לא נקנה שום צעצועים חדשים," אמרתי לו. "גם המשחק שם עולה הרבה כסף, ומכיוון שהחלטתי שאני רוצה לנסוע אתכם לדרום אמריקה בפסח, אני צריך לחסוך כסף בשביל זה."
אבל לא רציתי לאכזב אותי. אז שלחתי את החבר של מיכאל הביתה, ונסענו לירכא.
הבנים שיחקו במשחק טלביזיה מלחמתי, עם אקדחים, באולם קולנוע, ואז רכבו על אופנועים במערב הפרוע, במשחק טלביזיה אחר, נהנו בג'ימבורי ובסוף גם מצאו את ערכות הכדורים המאירים. הן היו זולות, אז קניתי אחת לכל אחד מהם.
"אבא, אני רעב," אמר דניאל כשנסענו ברחובות ירכא, העמוסים בריחות של אוכל, בדרכנו הביתה.
"אתה יכול לאכול תפוח עץ או פריכית," אמרתי לו, "תיכף נגיע הביתה ומיד נשב לאכול."
הגענו הביתה. אבל הילדים התעקשו קודם כול לצאת החוצה עם פינו, ועם הכדורים המאירים שלהם, לטיול.
הם נהנו להלך ברחובות הישוב, מטלטלים בידיהם את הכדורים, שהפיצו אור צבעוני בחשכת הליל.
"אנחנו נאכל רק אחרי שתתקלחו," אמרתי להם, יודע שמיכאל נוטה להירדם מהר מאוד.
וזה מה שעשינו. מקלחת, ארוחת ערב, שינה.
ואז הרגשתי שוב את הקפיצות האלה בחזה, והחלטתי להתקשר לשח"ל, הבייביסיטר הרפואי שלי, ולעשות בדיקת אק"ג.
האישה הצעירה שענתה לי עשתה לי חמש בדיקות. הן כשלו שוב ושוב. היא אפילו שלחה אותי להרטיב את הגוף כדי שהאלקטרודות תעברנה את השידור טוב יותר, ובסופו של דבר העבירה אותי לאחות. האחות היא זו שגילתה, שמחמת הזמן הרב שעבר מאז הפעם הקודמת שהתקשרתי אליהם, פשוט הרכבתי את כול המכשיר על גופי הפוך.
כשהרכבתי אותו כראוי הבדיקה יצאה תקינה לגמרי. גם הדופק. וללא שום סימן להפרעות קצב.
כנראה שאני בסדר. אבל מכיוון שהפרעות קצב עלולות להיות מסוכנות, אלך בהקדם לקרדיולוג שלי בכרמיאל. בינתיים, אם אתפגר, הגרסה האחרונה של צוואתי נמצאת על המחשב הנייד שלי. פשוט לא היה לי זמן להעביר אותה לעורכת הדין שצוואתי הקודמת מופקדת אצלה. אז שתדעו:)
ואם אתם רוצים לעזור לי לפני שאתפגר (:) אתם יכולים לעשות זאת כאן.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
נ.ב.
הבוקר כתבתי לעצמי, בדפי הבוקר: "אני הולך לחיות כאן לעוד שנים רבות. אז מוטב שאנצח אחת ולתמיד את חרדת המוות שלי. עלי כבר לקבל את העובדה שאני בן-תמותה, ולעבור הלאה, ליהנות מן הרגע. להינות ממה שיש לי, ויש לי הרבה."
אז אולי ההרגשה המוזרה זאת, של הפרעות קצב, היא רק עוד תזכורת מ'מרכז החרדה' שלי, שהמלחמה שלי בחרדה עוד לא הסתיימה.
