יומן מלחמה (52).
ישנם בני אדם שהכוח המניע שלהם מונע מתוך חזון של קדמה ומנגנוני האשרור העצמי שלהם מצויים בתוך עצמם, וישנם בני אדם שהכוח המניע שלהם מונע בהרס המרקם החברתי וקבוצות ההתייחסות שלהם, והאשרור העצמי שלהם עולה לא מתוך קידום וטיפוח הקיים אלא מתוך החרבתו.
שתי דוגמאות כאלה צפו ועלו מול עיניי הבוקר בפייסבוק, ועוררו את חמתי להשחית. שני פוסטים, האחד כתוב בידי אריאל קון, בעל הוצאת "תשע נשמות," והאחר בידי חיים שדמי, אקטיביסט חברתי פוליטי ותיק. שניהם אנשים מוערכים, חכמים ורבי עשייה. אך שניהם גם מונעים על ידי דחף פנימי מתמיד לשלילת המרחב החברתי שהם פועלים בו, משום שרק מתוך העמדת עצמם כחכמים מכול סובביהם הם שואבים את אשרורם העצמי.
אריאל קון כתב הבוקר: "הספרות הישראלית בנתה את עצמה סביב אשליה. פרס נובל למהגר, שלושת רבעי ס׳ יזהר. גרשום שולם, חצי בובר, שליש ברנר, הופמן ואורלי קסטל בלום. זהו. שני הדורות שבאו אחריהם בקושי קראו. וכתבו בהתאם. קראו רק את העבר הרחוק. לא הכירו ספרות מההווה ולכן כתבו ספרות בטעמן של העליות הראשונות. ועכשיו? עכשיו אין כלום – שדה קרב הרוס עם כמה עורבים אוכלי שאריות. העורבים מגיעים, אוכלים, משרבטים מלל, ושום דבר לא צולח את מבחן הזמן. איך זה קורה? היצמדות למוות. קרבה לסגנונות שתמו. לכן, יש מאין זה עכשיו. להתעלות מעל העורבים, בזינוק מהיר, וליצור משהו חדש. זה או זה או שכחה נצחית. שכחה בטרם אכלוס הזמן. חמישים שנה: אפס סופרים טובים. מדינה מתפרקת. יאללה! לכתוב".
חיים שדמי כתב הבוקר, על הפגנת משפחות החטופים שהתקיימה אתמול מול הכנסת: "הביאו במה מאולתרת, מיקרופון והגברה תואמת? קברו את ההפגנה וכל סיכוי להפוך אותה לאירוע משמעותי. כל הזעם והכאב – מופנים למיקרופון. במקרה הטוב, הם מעובדים, במקרה הגרוע – מסורסים. מחאה באלחוש. אתמול בכנסת. מאה ימים. על "הבימה" במוצ"ש ודאי שאין מה לדבר. זו הפארסה בהתגלמותה. החטופים בני ערובה גם של מחאה שלא יכולה ולא רוצה לנצח. הכול מתועל לקינה ודברי שכנוע על הצדק שלנו. אפס הפנמת לקחים ממה שהוביל לעקידת אוקטובר, אפס הכרה באחריות, אפס שינוי בגישה. כמו חברי הקואליציה – גם להם אסור לשחרר. חולני עד אובדני: במילים, הם כאילו מבינים הכול "צורר", "הדם על הידיים שלך!", "דיקטטורה", "הדחה" – במעשים תואמים או אסטרטגיה מחוברת למציאות? לא ולא. אין עקומת למידה, כי הלמידה עקומה. אותם תירוצים והסברים, אותן הערכות רהב שאוטוטו יבוא הגל הגדול ואיתו המסה והשינוי. אותם שכנועים עצמאיים. הם רק מתחלפים, בעלי ההסברים. אותם הסברים, כבר שבע שנים. ואין עמוד שדרה, כי לעדר שמובל בידי חלילנים מהמלין לא יכול להיות כזה. הם מגדרים ואנחנו פועים מהמכלאה, אבל העיקר – בהגברה. צילום המסך? ואטורי גם מסמן לנו מה מותר, גם מוודא שצייתנו וגם לועג למשפחות ולנו. הרווחנו ביושר."
אוריאל קון (1975) נולד בבואנוס איירס בארגנטינה ומתגורר בירושלים משנת 1998. הוא למד ולימד בינוי ערים בטכניון וארכיטקטורה בבצלאל. כתב ופרסם מסות ומאמרים על תרבות ואדריכלות, ערך והפיק סימפוזיונים בינלאומיים בנושא אורבניזם וזכויות אדם, אצר תערוכות, הפיק אלבומים בתחום הג׳אז, ושימש מנהל אמנותי של סדרות קונצרטים שהתמקדו במוזיקה חדשה. הוא היה שותף בבניית הסדרה ״ליברו״ בהוצאת "כתר", ייסד וערך את סדרת "אלדורדו" בהוצאת "כרמל", שימש עורך ראשי בהוצאת "סמטאות", היה עורך ושותף בהוצאת "זיקית" ולימד ספרות ב"מנשר". כיום אוריאל משמש מו"ל ועורך ראשי בהוצאת "תשע נשמות". הוציא לאור ספר אחד, "לעשות מקום".
חיים שדמי (1974) הוא פעיל שמאל, סופר, עיתונאי, מרצה, במאי ותסריטאי ישראלי. הוא יליד בני ברק, כתב בעיתונים "העיר", "זמן ישראל", "דה מרקר", "הארץ" ו"גלובס". הוא כתב וביים מספר סרטים, מרצה במכללת ספיר והוציא לאור ספר אחד, "צרור חבצלות ליום האהבה, בייבי." חיים הוא פעיל שמאל מוכר עוד מימי המחאה בכיכר גורן בפתח תקווה, חבר ועד עמותת "חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), משתתף מרכזי בהפגנות בלפור וקפלן נגד המשטר וההפיכה המשטרית, ונעצר לא אחת בידי המשטרה במהלך ההפגנות.
אוריאל וחיים שניהם אנשים שאני מעריך מאד ומעת לעת גם מצוי עמם בתכתובת. לא אחת גם הבעתי את הסתייגותי מסגנונם. אבל הפעם, הבוקר, זה עבר כול גבול בעבורי. אוריאל מבטל במחי-יד את כול הספרות העברית החדשה, מהלעגת ש"י עגנון, דרך העמדת הספרות העברית מאז ימי ההשכלה ועד היום כ'כתובה בטעמן של העליות הראשונות' ואחרי כן כ' שדה קרב הרוס עם כמה עורבים אוכלי שאריות' העסוק בפולחן המוות ובסגנונות שאבד עליהם הכלח. חיים מבטל במחי-יד לא רק את הפגנת משפחות החטופים, אלא את מכלול המחאה שהוא שותף לה בלהט ואף שילם מחיר כבד בגינה במעצריו.
לשניהם כוונות טובות – הנעת הסופרים והסופרות לכתיבה מבוססת קריאה וחדשה, והנעת המחאה נגד המשטר בכיוון פורה ודינמי ובעל הישגים יותר מאשר היה עד כה. אבל לצערי הרב, שניהם שופכים את המים עם התינוק, פוגעים באמירות מכלילות, בוטות ואלימות במרחב התרבותי-חברתי-פוליטי שהם פועלים בו ובקהילות ההתייחסות שלהם, ובונים את מעמדם, קודם כול בעיני עצמם ואחרי כן גם בעיני הזולת השש להיות להם לקורבן, על ידי העמדת הזולת באור מבזה, מגוחך, נטול ידע וחסר יכולת למידה.
דרכם של אוריאל ושל חיים שגויה והרסנית בעיניי. טיפוח הספרות העברית וקידום ההתנגדות למשטר יכולים לבוא מתוך חזון, בהתוויית דרכי כתיבה ודרכי פעולה הנובעות מתוך חזון ומובילות אליו. מתקפה משולחת רסן על הכוחות הספרותיים והאקטיביסטים, המנסים לקדם תמורה בחברה הישראלית ובתרבותה, משיגה בדיוק את ההפך – איבוד הרצון לתרום לשינוי, רידוד כוחות הנפש ויצירה הנדרשים כעת יותר מאשר בכל זמן אחר במדינת ישראל והתבוססות באווירת חידלון ותבוסה.
מדינת ישראל והחברה הישראלית אחרי ה-7.10. הן אזור אסון מוכה יגון וסבל. אנחנו בעיצומה של מלחמה צודקת ביסודה, אך כזו המתנהלת בראשות משטר פושע, הנמנע במכוון מהתווית חזון ליום שאחרי המלחמה, במטרה להתמיד בה, ככלי להישרדות אישית ופוליטית, להנצחת הכיבוש ולביסוס הדיקטטורה במדינה. המשטר הזה גם מסיע תקציבי ענק מן התרבות החילונית וממעמד הביניים והמעמדות הנמוכים הזקוקים לתמיכה ממשלתית לסקטורים לא יצרניים ולקבוצות אינטרס דתיות משיחיות, שמטרתן היא קידום אי הנשיאה המשותפת בנטל הלאומי והמשקי, החרבת מדינת ישראל היהודית הדמוקרטית והקמת תיאוקרטיה מלוכנית תחתיה.
במצב הזה, הדבר האחרון שאנו זקוקים לו הוא פגיעה בבעלי החזון, בא.נשים שאכפת להם, העושים ימים כלילות בהתנגדות למשטר ובהגנה על מדינת ישראל כפי שהכרנוה ועל התרבות שיצרה. זה הזמן לחיזוק המחנה החילוני-ליברלי בישראל, לייסוד מסגרת פוליטית יציבה ככלי לשינוי, לקריאה לבחירות ולהכנת תוכניות לתיקון ישראל והבראתה. לא לביקורת חסרת אחריות ציבורית ואישית, הפוגעת בכוחות הקדמה במקום לחזקם.
רבותיי, חברים יקרים לספרות ולמאבק, אספו את חומרי ההשלכה שלכם חזרה פנימה, והמשיכו לעשות את מה שאתם באמת מאד מאד טובים בו – הוצאה לאור של ספרות משובחת ואקטיביזם חברתי פוליטי חריף ופעלתן.
