יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל וגם של אבא שלהם (9).
שילוב של דלקת עיניים אלרגית ודלקת חניכיים אלרגית זה הדבר האחרון שהייתי זקוק לו ערב יציאה לחופשה, אבל עם זה קמתי הבוקר. למזלי יש לי טיפות עיניים עם סטרואידים וגם קופסה של אנטיביוטיקה. רק הבוקר הבנתי, שבפעם הקודמת שזה קרה, לפני שבועיים, פשוט לקחתי בטעות רק חצי מהכדורים שרשם לי הרופא, כך שלא פלא שדלקת החניכיים חזרה. אני מקווה שהפעם תסתיים סופית, לעונת האלרגיה הנוכחית כמובן.
לקח לי הרבה שנים להסביר לרופאי המשפחה השונים שהיו לי, שאני אלרגי לאבק, שהאלרגיה הזאת מחריפה מאוד בחילופי עונות, ובכול שינוי במזג האוויר, שהיא באה לידי ביטוי בגרד בעור ובליחה, ואז גם במעגל מרושע של דלקות ברקמות רכות. תמיד זה מתחיל באוזניים, עובר לעיניים ומסתיים בחניכיים. רופאים שונים חשבו שאני היפוכונדר, או סתם ממציא דברים, עד שגיליתי בעצמי, בקריאה ברשת, שאני צודק. ההיסטמינים אכן תוקפים את הגוף, פוגעים ברקמות רכות, ומחוללים בהן דלקות. זכרו זאת אם אתם מתמודדים עם אלרגיה או עם ילד/ה אלרגים. אל תזלזלו בזה.
כשקטי ושמעון היו כאן בשבת יצאנו לחצר ומיד נתקפתי בהתקף אלרגיה איום. דיברתי איתם על איך נולדתי ככה, עם רגישות חושית עזה, ואיך התקפי האלרגיה ליוו אותי מאז ילדותי המוקדמת. בפעם הראשונה שזה קרה, חטפתי קוצר נשימה חריף ממזרן הקש שהיה במיטות הילדות שלנו, בשנות השישים, בנווה מגן. אני זוכר כמו היה זה אתמול את אבא שלי רץ אתי בידיים, ואני מחרחר, בקושי נושם, מדירת הזוגות הצעירים ברחוב התומר בנווה מגן – עד לבית של ד”ר קובלסקי, ברחוב הרעים. עניין של כמה קילומטרים של ריצה לאדם בלי רכב.
הרופאה קיבלה אותי מיד במרפאה, שהייתה צמודה לביתה, והזריקה לי אפיפן. כך הצילה את חיי, ואחי ואני זכינו במזרני גומאוויר, שהיו בלי אבק, אבל גם לא היו נוחים לקפיצה כקודמיהם.
ההתקף הבא התחולל בסמינר המדריכים של הנוער העובד והלומד בכפר החורש. התעוררתי בבוקר נפוח כמו כדור. עיניי נעצמו מרוב נפיחות, ובקושי הצלחתי להשחיל את כפות הרגליים לסנדליי. הצלחתי להגיע עד אל סף המרפאה, שם צנחתי על הארץ, חסר הכרה. למרבה המזל היה להם שם מזרק אפיפן.
ההתקף השלישי בא כשעבדתי כדובר הקאמרי. באולם הישן ברחוב דיזנגוף, מאחורי הקלעים וגם באולם עצמו, שהיה מכוסה בשטיח ארגמני מקיר לקיר, נצבר אבק רב שנים, ואני חטפתי שם התקף אלרגיה איום ונורא, עד שלמדתי להימנע מהסתובבות מיותרת מאחורי הקלעים.
האלרגיה מלווה אותי כל חיי. ולכן, כשהבוקר המטפלת שלי שאלה אותי בשיחתנו בזום מה הדליק אצלי הפעם את ההתקף, אמרתי לה שכלום, שאין קשר בין גוף לנפש במקרה הזה. להפך, אני דווקא מצוי בשלב של קלוז’ר רגשי יפה עם אבא שלי ובכלל עם חיי, אבל האלרגיה תוקפת אותי בשל מזג האוויר כאן, שבגליל בכלל, ובתובל בפרט, הוא משתנה תדיר.
בכל זאת הצלחתי ללמד הבוקר ולדבר עם המטפלת, להעיר את הבנים ולשלוח אותם ליום כיף בסופרלנד בראשון לציון. הם יצאו בשתים עשרה וחצי מהבית, ויחזרו רק לקראת אחת עשרה בלילה, ומחר בבוקר עלינו להשכים קום כדי לנסוע עד נתב”ג ולהספיק להגיע בזמן לטיסה לאילת. לכן גם הכנו את המזוודות כבר אמש, וגם את התרמיל של מיכאל, למחנה הקיץ אליו ייצא בבוקר למחרת חזרתנו מהדרום, ביום ראשון.
אחר הצהריים נסעתי עם החתול לווטרינר. הנפיחות בכפתו ירדה כבר, ואחרי בדיקות רבות לא מצאו אצלו דבר, תודה לאל. במהלך הבדיקה והטיפול צילמתי סרט וידיאו לדניאל ושלחתי לו אותו בווטסאפ, שיידע שלמרות התיעוב שאני חש כלפי החתול המסוים הזה, שהכריח אותי לאמץ, אני מטפל בו כיאות. והילד אכן הודה לי על כך.
באותה הזדמנות החתול קיבל חיסון נגד פרעושים וחיסון מרובע, ושכב מסטול בכלוב במכונית, בעודי נוסע מכרמיאל למג’דל כרום, כדי לקנות שק תערובת לתרנגולות, שלא יחסר להן מזון בזמן היעדרנו, ולתקן את האופניים של דניאל.
“אבל היית כאן לפני שבוע,” אמר לי רמי, הבחור הערבי שזה העסק שלו.
“נכון,” חייכתי, “אבל הפעם זה לא פנצ’ר. הילד החליק על האופניים ושבר משהו בגלגלי השיניים של ההילוכים.”
“כן, אני רואה,” אמר.
חיכיתי בשמש עד שיסיים עם שלושה לקוחות שהיו שם לפניי, עד שהפך את האופניים, וביעילות רבה החליף את המנגנון הקשור בחילופי הילוכים באופניו של דניאל.
גם את זה צילמתי לדניאל, שמאוד שמח על כך שאני מתקן את אופניו.
חזרתי הביתה בשש, רצוץ מחום ומעייפות. ואז היה עלי להוריד כביסה, לגהץ לי חולצות לחופשה, להכין את סדנת הכתיבה ליוטבתא ולרוקן את הבגאז’ במכונית כדי שיהיה בו מקום למזוודות. אחרי כן גם טאטאתי את הקומה התחתונה, כדי שהילדים ישובו הביתה בלילה אל בית נקי, ולא אל בית מלא עלים של ויסטריה ופקעות שיער של חתולים וכלבה.
בחדשות הערב בערוץ 12 הראו את הרחפנים המשוכללים שחיילי הצבא משתמשים בהם כדי לאתר ולהרוג מחבלים – ואת הפגיעה האנושה של ההפגזות והיירוטים ביערות הצפון. אני חייב לומר שהפגיעה ביערות העציבה אותי. אני מרגיש כבר כול כך מחובר לנוף הזה, הגלילי, שפגיעה כה קשה בו גורמת לי צער גדול. דווקא עכשיו, ששיא הפריחה והצמיחה כאן, מתחוללת פה מלחמה, המכלה משני צידי הגבול לא רק בני אדם ויישובים שלמים, אלא גם את הטבע, את הנוף. אין איוולת גדולה יותר ממלחמותיהם של בני אדם אלה באלה עד זוב דם ועד פגיעה במשפחותיהם, חורבן בתיהם והרס סביבתם. אני מאד מקווה שעסקת החטופים והפסקת האש תיחתם, והמלחמה תיעצר. שאם לא כן, לא יהיה מנוס בידינו מכניסה ללבנון, וזה יחריף את המלחמה, יהפוך אותה למלחמה אזורית, חלילה גם לסוג של מלחמת עולם, ואז באמת ייחרב עלינו עולמנו במידה שקשה לשער.
אסיים באופטימיות. מחר אנחנו יורדים לנתב”ג וממנו טסים לאילת. אני מקווה שנהנה שם, שהילדים ישמחו בחופשה הזאת, שהזדמנה לי בזכות קיבוץ יוטבתא, שהזמין אותי למפגש סופר ולסדנת כתיבה, ונחזור בשלום הביתה, הלוואי גם עם עסקת חטופים. אמן.
