התנגדות ושמחות אחרות (16).
עד לפני הבחירות האחרונות, מי היה מאמין שחלפו מאז רק חודשיים, ולפני ה 4.1.23, מועד ההכרזה של השר יריב לוין על ההפיכה המשטרית, החיים היו דבש. היו עליות וירידות, אבל היה טוב. אבל מרגע התרקמות ההסכמים הקואליציוניים ומרגע שהממשלה החדשה הושבעה, וככול שחולפים הימים מאז, אנחנו הולכים ומגלים ששמחה עכשיו היא מותרות פה, כי אנחנו מדרדרים לתוך חלום בלהה.
תכיפות ההודעות מן השלטון, ההכרזות על חוקים מתרקמים, הגירוש המחפיר של עובדי מדינה מוכשרים ומסורים מאין-כמותם ממשרותיהם, ציד המכשפות אחרי להט"בים ומתנגדי משטר, הקולות הקוראים למנוע מחברי כנסת ערביים לכהן בכנסת, לאסור מפגינים ולהפעיל נגדם אכיפה קשה, לעצור את ראשי האופוזיציה ועוד, כול אלה מסמנים את הכיוון שאליו מדרדרת מדינת ישראל. דיקטטורה סמכותנית ופשיסטית, הרומסת את זכויות האדם והאזרח.
המהלומות הניחתות בזו אחר זו על הציבור החילוני אינן חדלות. הקצב המטורף שלהן מעיד על נחרצות ונחישות השלטון החדש לקעקע את יסודותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, לפגוע אנושות במערכת המשפט ובמערכת האכיפה, ודרכן בחיי כול אדם כאן. מזה יינזקו כולם, ללא יוצא מן הכלל, בוחרי גוש השינוי ובוחרי גוש הימין גם יחד. לא ייפלא, אפוא, שקשה בימים אלה להתנתק מן החדשות, מן האקטואליה, להרגיע קצת את הדריכות, ערנות השיא והטִרדה המתמדת למול מה שמתחולל כאן.
קשה מאד להישאר בזמן הזה שקט, שליו ונינוח. מי שסוגר את עצמו מפני המתרחש למעשה בוחר בחיסול זכויותיו ובערעור חייו כאדם במקום שראה בו מולדת ובית. אישית, אני מתקשה לעשות כל דבר מלבד להיות מחובר לקבוצות המחאה, לסייע ככל יכולתי בעיצוב המחאה ובהדהוד מסריה, וליזום דרכי התנגדות חוקית ויוצרת בדרכי שלי.
אבל זה גורם לכך שכל היום, מבוקר עד ליל, אני טרוד ודרוך. אין לי מנוחה. במצב כזה אינני יכול לכתוב, בקושי לקרוא. הרגעים היחידים שאני מוצא בהם נוחם הם רגעי הניקוי של הבית, הבישול והאפייה. וכמובן, עם הילדים.
היום אחר הצהריים היה זמן חסד כזה. מיכאל החליט להתאמן במתמטיקה, אז מדי יום-יומיים הוא מוריד לעצמו מן הרשת דפי תרגול בחשבון, ואז קורא לי לשבת אתו. היום לימדתי אותו איך לחבר מספרים במאונך, בעשרות ובמאות ובאלפים, והצלחתו בזה כל כך שימחה אותו עד שביקש ממני להמציא בעבורו עוד תרגילים על-פה, וישב ופתר את כולם. זה היה זמן חסד קסום מאד.
כבר בבוקר אפיתי שתי כיכרות לחם. עד כה אפיתי שתיים לשבוע, כי רק אני אכלתי מהן. אבל אחרי שמיכאל התאהב בלחם השיפון, התחלתי אופה פעמיים בשבוע, שתי כיכרות בכול פעם, וכך גם עשיתי הבוקר.
אחר הצהריים, כשסיימנו עם המתמטיקה, גם נעמדתי להכין להם קרמבל תפוחים. מדי יום אני שולח אותם לבית הספר דניאל עם שני כריכים של לחמניות טריות בטוסטר עם קוטג' וטבעות זיתים, ותפוח אדום מפולח ונקי, ומיכאל עם ארבע פרוסות לחם שאני אפיתי, או פיתה זעתר שעשיתי לו בתנור, עם תפוח ירוק חמוץ מפולח ונקי. לא תמיד הם אוכלים את התפוחים, ואם הם משיבים אותם הביתה אני שומרם במקרר, ומכין מהם ריבת קיווי ותפוחי עץ או קרמבל תפוחים.
זה מה שעשיתי הערב. קצצתי פלחי תפוחים לקוביות קטנות, ערבבתי אותם עם חופן של אגוזי מלך שבורים, כף תמצית וניל, כף קינמון, שתי כפות סוכר חום ושתי כפות 'כמו סוכר', ונתתי לזה קצת לעמוד. בינתיים הכנתי בידיים פירורים מ-100 גרם חמאה חתוכה לקוביות קטנות, ¾ כוס קמח וחצי כוס סוכר וכמו סוכר, ואז שפכתי את תפוחי העץ והאגוזים לתבנית פיירקס עגולה, ועליהם שפכתי והידקתי את הפירורים.
זה יצא כול כך טעים, שכאשר יצאתי מחדר העבודה שלי אחרי סדנת הערב גיליתי, שהילדים חיסלו חצי תבנית. בווטסאפ, מיכאל השאיר לי הודעה: "אבא, טעות שלי. העוגה והלחם 100,000,000/10." זאת, משום שלפני שהלכו לישון אמר לי שהלחם והעוגה יצאו הפעם לא עשר, אלא מיליון, ואחרי כן כל כך נהנה שהחליט להגדיל את השבח למאה מיליון.
אני כותב את הדברים האלה בחיוך. הילדים מסבים לי כעת אושר גדול, וגם שמחה. לו רק הייתי יכול להירגע קצת, לשחזר את השלווה והשקט שהיו לי לפני הבחירות והטירוף של החודשיים החולפים, הייתי שמח. אבל זה אי אפשר. אינני יכול להירגע בשעה שהתחזיות הכי שחורות שלי, שגם כתבתי עליהן לא פעם, מתממשות מול עיניי.
תקוותי היחידה היא, ששומרי הסף האחרונים, בית המשפט העליון, הרמטכ"לים הנכנס והיוצא, ראש המוסד וראש השב"כ, וגם מפכ"ל המשטרה, ימלאו נאמנה את תפקידם: שמירה על צביון החיים הדמוקרטי ועל המוסדות הדמוקרטיים בישראל. שאם לא כן, אבוד נאבד. מי שיוכלו יימלטו מכאן לגולה, כאילו היא מבטיחה לנו משהו, ומי שלא יוכלו יישארו כאן, ויהפכו לנתיניה של מדינה אלימה ודורסנית. אני מאד מקווה, שההתנגדות הגוברת ברחובות ובערי ישראל תעורר את שומרי הסף האחרונים ותעודד אותם לשמור על ערכיה, רוחה וצביונה של ישראל. אחרת, גם שמחת המעט של החיים השקטים על הר בגליל תהפוך לזיכרון רחוק, וזאת איני רוצה, ומכך אני חרד בהחלט.
בואו להפגנות השבת. אין לנו דרך אחרת מלבד להתנגד.
