החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (220).
מזה ימים, במשך כול חגי תשרי, אני יוצא לעבוד בחצר לפחות פעמיים ביום. כעת, שמערכת ההשקיה פועלת כסדרה, האדמה נענית ונפתחת. המעטה החיצוני הנוקשה שלה התמוסס במים, צבעה העמיק, נהיה חום ועשיר, וקל יותר להפוך אותה במקלטרת יד ואפילו בכף מרק.
במהלך הימים האלה חילצתי זרעים וגלעינים ממנגו, מתפוחי עץ, מחציל, מפלפל חריף, מעגבנייה, מדלעת ומדלורית. היו לי גם זרעי כוסברה, שומר, ברוקולי, כרוב, צנונית ובצל. אז מדי בוקר, לפני שהשמש עולה, אני בוחר מקטע קטן באדמת החצר, מקלטר והופך או תולם בו תלמים קטנים, ומטמין בתוכם זרעים.
את גלעיני המנגו תחבתי לגומות שחפרתי, לפי הוראות שקראתי ברשת האינטרנט. מסביבם סידרתי מעגלי אבנים קטנים, כדי שאזכור היכן הכנסתי אותם, ואדע אם וכאשר יוציאו שתיל, לא לעקרו מחמת אי-זיהוי. אך את הזרעים אני מפזר ביד רחבה, אלה לצד אלה, זרעי חציל ופלפל חריף, שומר ודלורית. אני מאמין גדול בגינה מעורבת, יצירתית, שבה ירק אחד מפרנס את משנהו ונרקמים ביניהם יחסי גומלין. אגב כך, אני עוקר שוב ושוב יבלית ועשבי בר המצטמחים מיד מתוך האדמה המלוחלחת. אלה, ככל שאעקור אותם בצעירותם כך יפריעו פחות לגן הירק בעתיד.
ביומיים האחרונים גם החלטתי לוותר על הניסיון לשקם כאן את הדשא. הוא נשחת על ידי הבריכה בקיץ, שיצרה עיגול קרחתי במרכזו, הטרמפולינה והצל שמטילים העצים על פני החצר. תחת אשר אזרע מחדש דשא במקום שאבד בו, עקבתי אחר היקף ההשקיה של הממטרות, ותיחמתי באבנים, כאלה לא חסרות כאן, את גבולות החלקות המושקות. אתמול גם עדרתי אותן במקלטרת ופתחתי בהן תלמים.
מאוחר יותר הבוקר ארד למשתלה בדיר אל אסד, ואבדוק אם יש שם שתילי עגבניות וירקות אחרים, וגם זרעים. בכוונתי לזרוע ולשתול את שתי החלקות שהממטרות משקות, ולהותיר רק שליש ממה שהיה פה פעם דשא לטרמפולינה ולמעבר הילדים לזולה שלהם, החבויה בין עצי האלון בקצה החצר.
את עבודת האדמה הזאת אני עושה על ברכיי, הגם שאני לבוש כבר בגרבי צמר בתוך הסנדלים ובמכנסיים ארוכים שחורים, המשמשים אותי בדרך כלל לאירועים. הם חמימים ונעימים לגופי, ואת הבוץ שדבק בהם תוריד מכונת הכביסה. את הטמנת הזרעים והגלעינים אני עושה בידיי. הבוץ עולה עליהן, דבק לציפורניי, חודר לקווים המחורצים על כפותיי. אני אוהב את זה, ושמח בריח העפר הרטוב, במגעו הרך, בדביקות הזרעים לקצות אצבעותיי בשעה שאני מוציא אותם מן הקופסה לזריעה.
העבודה הזאת מאזנת אותי, שומרת על שפיותי. היא גם ממלאת אותי בהכרת תודה ובהבנה עמוקה, שתובל הוא מקומי וישראל היא נחלתי. ההבנה הזאת היטלטלה תדיר בשנים וגם בחודשים האחרונים, ככל שהחריף השיח הציבורי מסביב למערכת הבחירות ולברירה שמוצבת בה בפני הישראלים. הבחירה בין משטר ימני חשוך, אוטוריטרי, שבראשו נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, אדם בוגדני ונכלולי, שרק טובתו האישית מול עיניו, לבין שלטון דמוקרטי של מפלגות, המבקשות לשמר את פניה של מדינת ישראל כפי שהוקמה וכפי שהכרנו אותה, לתקן עוולות ולבנות את עתידה.
כאשר אני רוכן על העפר, טומן בו זרעים וגלעינים ומכסה אותם בידיי, אני יודע שזה הוא מקומי. שאני לעולם לא אלך מכאן, ואם אוכרח איאבק עד כלות על זכותי לחיות בארץ הזאת, לגדל בה את ילדיי, לכתוב בה את ספריי ולקיים בה את אהבתי.
אתמול שאל מישהו בטוויטר, מה תעשו אם הימין יעלה לשלטון וירכיב ממשלה. אנשים השיבו לו תשובות שונות. רציתי לכתוב לו שאכתר את ביתי בגדר חשמלית ואכין עם בניי בקבוקי מולוטוב על מרפסת הגג. ייתכן שיהיה עלי לעשות גם את זה. אני מאד מקווה שלא. אך התשובה הטובה והעמוקה ביותר שאני יכול לתת לשאלה מה אעשה אם הימין יעלה לשלטון וירכיב ממשלה היא, שאצא אל החצר, אזרע ואשתול בה עוד ירקות, ואז, אם לא תהיה בידיי ברירה, אצא גם אל הרחוב ואל הכיכר, אל הציבור ואל התקשורת, כדי להבטיח שמדינת ישראל והחברה הישראלית יהיו כאלה שראוי להתגאות בהן, ולא מצורעות וראויות למרמס.
וזה גם מה שהתנ"ך אמר לי הבוקר, כששאלתי אותו מה לעשות. הוא נפתח לי בירמיה מב' פסוק י'. הפרק מספר על השבר הגדול שחל בישראל עם כיבוש בבל את הארץ. שרי החיילים ניגשו לירמיהו הנביא, וביקשו מירמיהו להתפלל לפני ה' על שארית העם, והבטיחו לו "ויגד לנו ה' אלוהיך את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר אשר נעשה." ירמיהו מתפלל בעבורם, ומקץ עשרה ימים מקבל את דבר ה' כנאמר בפסוק י' ואילך:
י אִם-שׁוֹב תֵּשְׁבוּ, בָּאָרֶץ הַזֹּאת–וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ: כִּי נִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם. יא אַל-תִּירְאוּ, מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶׁר-אַתֶּם יְרֵאִים, מִפָּנָיו; אַל-תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ, נְאֻם-יְהוָה–כִּי-אִתְּכֶם אָנִי, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. יב וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, וְרִחַם אֶתְכֶם; וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם. יג וְאִם-אֹמְרִים אַתֶּם, לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. יד לֵאמֹר, לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא, אֲשֶׁר לֹא-נִרְאֶה מִלְחָמָה, וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע; וְלַלֶּחֶם לֹא-נִרְעָב, וְשָׁם נֵשֵׁב. טו וְעַתָּה–לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אִם-אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם, וּבָאתֶם, לָגוּר שָׁם. טז וְהָיְתָה הַחֶרֶב, אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה, שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהָרָעָב אֲשֶׁר-אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ, שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם–וְשָׁם תָּמֻתוּ. יז וְיִהְיוּ כָל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׂמוּ אֶת-פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם–יָמוּתוּ, בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר: וְלֹא-יִהְיֶה לָהֶם, שָׂרִיד וּפָלִיט, מִפְּנֵי הָרָעָה, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם. יח כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם; וִהְיִיתֶם לְאָלָה וּלְשַׁמָּה, וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה, וְלֹא-תִרְאוּ עוֹד, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה. יט דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם שְׁאֵרִית יְהוּדָה, אַל-תָּבֹאוּ מִצְרָיִם; יָדֹעַ, תֵּדְעוּ, כִּי-הַעִידֹתִי בָכֶם, הַיּוֹם.
בעבורי, בנימין נתניהו הוא מלך בבל. הוא בלבל ומבלבל את דעת העם הזה בשקריו, בפייק-ניוז, בספינים שהוא ועוזריו מייצרים ומהדהדים ללא הרף, במה שעמוס עוז קרא לו 'הקומפרסור' ואנו קוראים לו 'מכונת הרעל.' מצריים היא הגלות, בין המצרים, כול בחירה בירידה מן הארץ, לכול גלות. הבחירה שלי היא להישאר כאן, לעבודת את אדמת חצרי וביתי, בגליל, ולהאמין בהבטחה האלוהית: אִם-שׁוֹב תֵּשְׁבוּ, בָּאָרֶץ הַזֹּאת–וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ: כִּי נִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם.
חג שמחת תורה שמח ואחרי החגים טובים.
