יומן מלחמה (89).
הנבואה ניתנה, כידוע, לשוטים. לכן, במה שאכתוב כאן אני מסתכן שתקראו לי שוטה. ובכול זאת, מכיוון שלא אחת ראיתי למרחקים, אני מחויב בנפשי לכתוב את האמת.
לתחושתי, ולפי מיטב ידיעתי הפנימית, ביום רביעי הקרוב, מיד אחרי יום העצמאות, תתחולל מתקפה מצפון. המתקפה תהיה דומה לזו של ה-7.10, אבל עזה ורצחנית ממנה. אויבי ישראל התכוננו ממילא להפתיע אותנו ביום העצמאות או מיד אחריו, ובידודה הבינלאומי של ישראל, שהגיע לשיא בהודעתו של נשיא ארה"ב, לפיה היא כבר עוצרת משלוחי נשק מדויק לישראל, ועלולה להחריף זאת, נתנו לאיראן ושלוחותיה את הביטחון לפעול.
חיזבאללה יפתח במכת אש עצומה על כול צפון הארץ ומרכזה, שאולי תהיה מגובה גם בטילי שיוט מאיראן ובטילים מתימן. כוח רדואן, בסיוע מאות אנשי מיליציה עירקיים, שכבר עברו מעירק לסוריה והתמקמו בה, יפרצו לגליל על גבי אופנועים וכלי רכב דרך מנהרות חפורות בכול דרום לבנון. מטרתם תהיה כיבוש הגליל עד כביש 85, כפי שהבהירו זאת השכם וערב בתוכניותיהם.
צה"ל יופתע כמו תמיד. אך הפעם באופן חריף יותר, מפני שחיזבאללה יטווח את בסיסי המודיעין ואת בסיסי חיל האוויר, וגם את הבור בקריה. כול שרשרת הפיקוד תקרוס. גיוס מילואים יתחיל רק עם תחילת המתקפה, ועד שכוחות סדירים וכוחות מילואים ינסו להשתלט על הפולשים, אלפי מחבלי כוח נוחבה ותומכיהם ישטפו את כבישי הגליל. יישובים רבים ייכבשו. אנשים יירצחו וייחטפו. מאבק ההדיפה שלהם החוצה אל מעבר לגבולות ישראל יהיה מתמשך ויעלה בדמים.
ארה"ב תתעשת ותשלח הנה נושאת מטוסים או שתיים ומשלוחי נשק רבים. אבל זה יהיה מאוחר מדי. אלפי אזרחים ייטבחו בצפון, וכול הארץ תיכתש בטילים מאיראן ומלבנון. מתקני תשתית ייהרסו, אזרחים ימצאו את עצמם חסרי אונים. רבים יחפשו מקלט במנהרות הרכבת התחתית ובמנהרות כביש שש. אחרים ינסו להימלט להרי ירושלים.
ממשלת ישראל תפתח כאיום את בורות השיגור של טילי יריחו. אבל אז תתרסק. תחתיה תוקם מיד ממשלת חירום לאומית. אבל ממדי ההרג וההרס יהיו בלתי נתפסים, קופת המדינה השדודה לא תוכל לממן את צורכי השיקום, וגם תרומות מיהדות ארה"ב לא תספקנה לזה. מן המלחמה הזאת, שתתחיל בעוד ארבעה ימים בדיוק, ישראל תצא מובסת, פצועה ומושפלת. אזרחים רבים יעזבו אותה, מתוך אובדן אמון מוחלט בעצם הסיכוי להתקיים ולגדל ילדים על הר הגעש הזה. אבל שם, בגלות, ייתקלו באנטישמיות גואה ויחיו בפחד מתמיד מפני פגיעות מצד פלסטינים ותומכיהם. מי שיישארו כאן יהיו חייבים לשרוד. אבל שרידותנו תהיה תלויה על בלימה, וייקח עשור או יותר לשקם את ההרס, לחזק את דימוי המדינה ולהבנות מחדש את אמון האזרח במדינתו ובארצו, כמקום לחיות בה.
אני לא בטוח שאשרוד את השבוע הזה. אבל לא אברח מכאן. זו ארצי, זה ביתי, זו אדמתי, אלה חיי. ואינני רוצה בשום חיים אחרים תחתיהם. אבל הייתי מוכרח לכתוב לכם את הדברים האלה, מפני שהם עומדים לנגד עיניי, מחוּורים ובהירים כחזון אימה.
והלוואי ואשגה בכול דבריי.
10.5.24
