הנסיעה הערב ברכבת מתל אביב לעכו, בדרך חזרה הביתה, היתה כמו רכיבה על סוס. הנהג כנראה היה על אמפטמין. זה ההסבר היחיד למהירות שנהג בה את הרכבת.
הרגשתי כמי שנחלה במחלת ים. היטלטלתי בקרון מצד אל צד, סחרחר, רעב ונורא מתגעגע לילדים. לא ראיתי אותם משש בבוקר. הערתי אותם בנשיקות, לוחש לאוזניהם שאני מוכרח לרדת ללמד בתל אביב, הספקתי להכין שוקו למיכאל ואקטימל ודניאלה לדניאל, ורצתי מהבית החוצה, מותיר אותם עם אבא שלי בן ה-82, שיטפל בהם עד שובי.
עד החגים, מדי יום שלישי אני מלמד כתיבה יוצרת בתל אביב. אחרי כן זה יעבור כנראה לימי ראשון. השיעור הראשון שלי מתחיל בשעה עשר, כך שאני חייב לעלות על הרכבת של שבע וחצי או שמונה כדי להגיע לשם בזמן. אני מלמד עד אחת בצהריים, ואז נוסע לבית ילדותי, בית אבי, ברמת השרון, שם אני אוכל ונח. בשעה חמש כבר מתחילה הסדנה הבאה שלי, בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה, ביה"ס 'חשיפה,' בכפר הירוק. אני מלמד שם עד שמונה, אבל מסיים את השיעור בקביעות עשר דקות מקודם לכן, שאם לא כן לא אספיק להגיע לרכבת של שמונה וחצי, ואז אמצא את עצמי בבית רק בחצות.
נורא קשה לכתוב ביום כזה. אבל אני משתדל. אני עושה כול שביכולתי לכתוב בזמן שתלמידיי כותבים. לעתים אני גם קורא בפניהם את מה שכתבתי, אחרי שקראו הם את שלהם. אני רואה בזה חלק מן השיעור שלי. הם יכולים לראות אותי כותב בכתב-יד, כפי שהם מתבקשים לעשות, ויכולים לשמוע איך אני מפענח ומפתח בתוכי את משימת הכתיבה שנתתי גם להם.
במהלך קורס הבוקר שלי, קורס הבוגרים, ביקשתי מהם לכתוב מהי האמת על אודותיהם או על אודות הפרוטגוניסט שלהם, שהוא מבקש להסתיר. התכוונתי לכתוב על כך גם אני, אבל סדרת צלצולי טלפון מן הבנק, בשל האוברדרפט, לא אפשרה לי להתרכז בזה.
לשמחתי, באמצע השיעור הביא לי השליח שהזמנתי צ'ק נחמד להפקדה, שהפקדתי באמצעות האפליקציה של הבנק היישר בחשבון שלי. זה אפשר לי להירגע קצת בחלקו השני של השיעור.
ישבתי והקשבתי לסיפוריהם. עם סיום קריאתם, כתגובה עמוקה מתוכי למשהו מקסים ומרגש שקרא אחד מתלמידיי, ביקשתי מחברי/ות הקבוצה לחשוב על התפקידים שבחרו להם במסגרת הדינמיקה של הקבוצה שלנו. "כל אחד מכם בחר בתפקיד מסויים בקבוצה," אמרתי להם, "והתפקיד הזה מבוסס על הסיפור שאתם מספרים לעצמכם על אודות חייכם. אינני מבקר אתכם על כך. כולנו זקוקים ל'תפקידים' כדי להיות חלק מן המשחק החברתי. גם אני. אבל זכרו שהתפקידים האלה אינם אלא מסיכות. כדי לכתוב לעומק, עליכם להשיל מעליכם את המסיכות שלכם ולהיות מוכנים לפגוש בלא-ידוע, בריק, להיכנע לאי-הוודאות המצויה בעומקה של כול כתיבה טובה. זה המקום היחיד שממנו תקבלו רעיונות חדשים ותגלו דברים על אודותיכם. כתיבה היא צמיחה. אתם רוצים לכתוב כי אתם רוצים לגדול בתוך עצמכם. אבל כדי שזה יקרה עליכם להסיר מעליכם את המסיכת שלכם, לעזוב את אזור הנוחות שלכם, ולצלול אל הלא-נודע."
זה בדיוק מה שקורה לפרוטגוניסט בסוף המערכה השנייה של סיפורו. המערכה מסתיימת ברגע של כניעה, שבו הפרוטגוניסט מבין, שהוא מוכרח לוותר על תפיסתו לגבי המטרה בשמה יצא לדרך. זוהי הדרך היחידה שבה יוכל להשיג באמת את מה שהוא רוצה בו, במערכה השלישית.
"ויש לכם כול מה שאתם זקוקים לו כדי לכתוב את רגע הכניעה הזה," הוספתי, "מפני שזה בדיוק מה שעליכם עצמכם לעשות על מנת לכתוב," מצביע, כתמיד, על הקשר הקרוב והאינטימי בין ניסיוננו ככותבים – לבין חוויותיו של הפרוטגוניסט שלנו."
בערב, בזמן שקבוצת המתחילים שלי בכפר הירוק כתבה על רצונות, מטרות ורגשות סותרים, הרגשתי שגם אני רוצה לכתוב. הוצאתי מתיקי את המחברת הצהובה ואת עט הפיילוט, וכתבתי דיאלוג פנימי של האנטגוניסט ברומאן הבא שלי, במהלכו הוא מדבר עם עצמו על האמיתות שהוא מבקש להחביא מעין רואי: שמתחת למראה האדוק שלו גר כופר. אבל זה דבר שלעולם לא ייתן לאיש להבחין בו.
אני שמח שכתבתי זאת. הן משום שעמדתי במנת הכתיבה היומית שלי – המינימום היומי הוא דפי בוקר, סצנה לספר ופוסט בעברית ובאנגלית עם ערב – והן משום שיצאתי מזה עם כמה תובנות חדשות לגבי האנטגוניסט שלי.
זה הספק רב ליום אחד. אבל היום הזה היה קשה. אני לא יכול יותר לעזוב את ילדיי למשך 24 שעות, עם אבא שלי, ולכתוב רומאנים במהלך שעות עבודתי בסדנאות הכתיבה. אני זקוק לחופשת כתיבה.
אז אם אתם מעוניינים לסייע לי בזה, אתם מוזמנים/ות להיכנס לקמפיין שלי למימון המונים, כאן, ולתרום את חלקכם בדבר. רבים מכם קוראים את תכני הבלוג שלי כבר שנים. ואני מספק אותם בחינם, בשמחה, ובשפע. אם כול אחד ואחת מקוראי/ות הבלוג הזה יכניס בין 20-50 שקלים לקמפיין, תוציאו אותי לחופשי כאדם כותב. ומכיוון שאתם כבר ממילא קוראים ומכירים אותי מזה שנים, אתם כבר יודעים שזה יהיה לכם כדאי. אז הנה, לחצו כאן, ותנו את חלקכם/ן.
תודה ולילה טוב,
אילן.
