ביום שישי בבוקר, באמצע עריכתי האחרונה את ספרי החדש, נחתה בתיבת האי-מייל שלי הודעתה של נעה, העורכת. היא שלחה לי את הספר ערוך לשונית על ידי אמירה נבו-בנימיני, חברתי המוכשרת, וזירזה בי לעבור עליו עד יום ראשון.
"אם הספר לא יהיה בידיי עד יום ראשון בערב," כתבה לי נעה, "נהיה בבעיה קשה עם שבוע הספר."
הודעה כזו משנה בעבורי סדרי עולם.
עוד לפני שדיברתי איתה צלצלתי לאבא שלי. הזעקתי אותו לתובל. "אבא," אמרתי לו, "אני צריך שתעלה למעלה. אני מוכרח לסיים את הספר הזה עד מוצאי שבת, וזקוק לעזרתך בטיפול בילדים."
אבא הבטיח לי שתכף ייצא לדרך. אז התקשרתי לנעה. סיכמתי איתה שאעבור על כל תיקוניה של אמירה לספר, ואוסיף רק בקובץ הזה את תיקוניי.
מקודם לכל עשיתי כושר וקניות ובישלתי ארוחת ליל שישי. ואז, מיד התיישבתי לעבוד. עבדתי ברציפות עד מנוחת הצהריים, ואחריה עד שתיים וחצי לפנות בוקר אתמול. סיימתי לעבור על כל תיקוניה של אמירה. אבל עוד נותר לי להוסיף לספר את כל תיקוניי, והם היו רבים. עיקרם היה המרת תגיות דיאלוג ריקות (הוא אמר, היא השיבה) בפעולה; דיוק בביטים רגשיים; חיזוק שורות הפתיחה והסיום של כול פרק, כדי שיהיה לנו 'קרס מתח' שימשוך את הקורא לפרק הבא (כן, כן, אני מתכנן זאת מראש:)); הפחתת מלים חוזרות/כפולות ותיקונים של קצב, דיוק במוזיקה של הטקסט.
לפני שנפלתי אל מיטתי השארתי פתק לאבא, המספר לו מתי הלכתי לישון, ומבקש ממנו לתת לילדים ביצים קשות, כפי שהם רגילים מדי שבת בבוקר.
התעוררתי בשמונה. הילדים ואבא כבר היו ערים כאן מזמן. אכלנו יחד ארוחת בוקר ואז שבתי ונסגרתי בחדרי. לילדים זה לא היה קל, כמובן. גם לי לא. אבל רק בשעה אחת עשרה וחצי, בראותי שסיימתי כבר את שליש הספר, קמתי משולחני ובישרתי לילדים שנוסעים ליער הקופים, שעוד לא ביקרנו בו. הם כמובן שמחו.
חששתי שמא, בשל הנסיעה הזאת, לא אספיק לסיים את הספר הלילה, ויהיה עלי לבטל את שיעוריי מחר. אבל ידעתי שאינני יכול להיעלם לילדים למשך השבת כולה. אני חייב להיות איתם, והם עומדים מעל לכל.
יער הקופים מצוי ביודפת, הרחוקה מאיתנו במרחק של חצי שעת נסיעה. נסענו לשם, ובילינו שעה ומחצה בחברת בעלי חיים רבים. המקום אמנם קרוי 'יער הקופים,' אבל יש בו טווסים ומכרסמים, עז הרים וכבשים, למה יפהפייה ועוד הרבה.
עם שחזרנו הביתה אכלנו צהריים והלכנו לישון.
קמתי בארבע וחצי, התיישבתי ליד המחשב ולא קמתי ממנו עד אחת עשרה ומחצה בלילה. את ארוחת הערב שלי, משולשי פיצה, הביא לי אבא אל שולחני.
אבל עמדתי בזה. הלילה גמרתי את ספרי.
עכשיו נותרה לי עוד הגהה אחת, והספר יירד לדפוס.
העבודה על ספר היא ממושכת. גרסתו הראשונה אינה אלא ראשיתו של תהליך יצירתי מלמד, מחכים ונפלא. זו הסיבה שאני מציע לתלמידיי ולכל מכריי לעולם לא לפרסם שיר או סיפור מיד אחרי כתיבתם, וגם לא לערכם מיד אחרי כן. טקסט מבשיל במחשכים, והוא תמיד זקוק לעוד הרבה עבודה.
אבל, ברוך השם, עם הספר הזה גמרתי. וגם אם אין הנחתום מעיד על עיסתו וגו', אין לי אלא לומר, שהוא הטוב בספריי עד כה.
הספר הבא יהיה קטן בהיקפו מזה שסיימתי כעת. תודה לאל. אני כבר מצוי באמצע כתיבתו, וכעת, משהשתחררתי מ'אשת הפיראט היהודי,' אוכל לכתבו. אבל עוד חזון למועד. מקודם לכל אני זקוק לחופש, לעבור את חודשי האביב בעבודה ובשמחות. יום ההולדת של בניי ושלי, חנוכת הבית, יחסי הציבור לספרי החדש ושבוע הספר.
התנצלותי בפני תלמידיי הישנים והחדשים, שלא בדקתי את עבודותיהם, בפני כול מי שמצוי עמי בקשרי עבודה וחברות. הייתי מוכרח להתמקד כל-כולי בספר הזה, כדי שיגיע בזמן לדפוס מחר אני מלמד יום שלם בתל אביב, וביום שני ארד לכרמיאל, אעשה כושר, אכניס את המכונית לטיפול עשרת אלפים, אתיישב בבית קפה – ואשוב לעבודה סדירה.
לא פעם אמרתי וכתבתי, שהכתיבה כרוכה בסוג של פקידות. במשמעת עצמית, בהופעה יום יום ליד השולחן. זה בכל הנוגע לגרסה ראשונה. אבל הגרסאות הרבות שאחריה דורשות סיבולת, יכולת ריצה למרחקים ארוכים, עיקשות, אמונה בטוב ודבקות במטרה.
מה שאני כותב כאן נשמע כמו לקוח מתוך פרק על מנהיגות בלימודים בפו"מ או בבה"ד אחד. מקומות שלא הייתי בהם. אבל הוא מתאים גם לתורת האימון האישי, ולשיטת ההתמקדות. ישנם דברים, שנולדים אך ורק בזמנם, בדרכם ומתוך חגירת כל כוחותינו והשתקעותנו בהם. כזה הוא גם ספר חדש. ואצלי זה כבר הרביעי השנה, רחמנא ליצלן.
שיהיה לכם שבוע טוב ולילה טוב.
