התפרקות הערבות ההדדית – וחיסול מדינת ישראל

כל יום שעובר מבלי שאברה מניגוסטו, אורון שאול והדר גולדין בבית סודק את רמת החיים המשותפת שלנו. כול יום שעובר עם עוד שריפה בעוטף, שבה עולים באש עשרות דונמים של גידולים חקלאיים, שחקלאים אוהבי ארץ גדלו, מקרב אותנו לחורבן עוד יותר. כול יום שעובר עלינו תחת צלו האפל של חוק הלאום, שהמלה שוויון אינה מוזכרת בו, מביא את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית אל סופן. שכן, הבסיס לקיומן של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית הם ערכי השוויון והערבות ההדדית.
התערערות ערכי השוויון והערבות ההדדית, שהחברה הישראלית הייתה מושתתת עליהם, לא החלה אתמול. היא התחילה עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, והבאת המומחה לכלכלה חופשית, מילטון פרידמן, לישראל. אז התחילה ההתפרקות של תנועת העבודה מנכסיה בחומר וברוח – סגירת 'דבר,' 'על המשמר', מכירת בתי המפלגות הגדולות, האיחוד בין מפ"ם לבין רץ, וכך הלאה – והתפרקות המדינה מנכסיה והפרטת המחויבות שלה במתן שירותים לאזרח. הדוגמאות לכך רבות מספור. הן לא התחילו במכירת הגז הטבעי לטייקונים, אלא בהפרטת השירותים החברתיים, בהפקדת מוסדות רווחה בידי גופים פרטיים (ממעונות לנוער בסיכון ועד לבתי אבות), הפרטת אולפנות ללימוד עברית לעולים, ועוד.
אל האקלים החברתי-כלכלי הזה נשאבו ארגוני המגזר השלישי, עמותות וארגונים ללא כוונת רווח, שניסו ועודם מנסים למלא את החלל שנוצר במשילות ובטיפול באזרח. כך קמו עמותות מזון לאומיות ומקומיות, כמו 'לתת,' 'פתחון פה' ואחרות, כדי לספק מזון לנצרכים, 'יד שרה', 'עזר מציון' ואחרות כדי לתת עזר לחולים, ארגונים כמו 'האגודה לשמירת זכויות האזרח', אגודת הלהט"ב והרבה עמותות נוספות, הנתמכות בתרומות של יהדות צפון אמריקה, המועברת אליהן דרך הקרן החדשה לישראל, ודרך הזרוע הביצועית שלה, שתי"ל (שירות התמיכה לארגוני מתנדבים). על כל אלה נוספה פעילותו החברתית-כלכלית של הרב אקשטיין ז"ל, בקרן לידידות, המעבירה כספים מידי נוצרים משיחיים לשיפור חיי האזרח בישראל.
התפרקות השלטון מערכי הערבות ההדדית ניכרה, מאז עליית הליכוד לשלטון, בכל תחומי החיים בישראל. מחד גיסא, היא חשפה מנגנוני שחיתות, חוסר שוויון וגזענות, שהיו חבויים מתחת למעטה הסוציאליסטי של תנועת העבודה (מפא"י) בשנות שלטונה כאן. מאידך גיסא, היא הרחיבה והעמיקה, על ידי השתתת עקרונות הכלכלה החופשית בארץ, את השסעים והפערים החברתיים.
יוזמות כלכליות-חברתיות שונות שנוסו כאן, מפרויקט שיקום השכונות ועד דיור למשתכן, השיגו תוצאה מוגבלת. יוזמות הכרוכות בשיפור התשתיות, כמו פרויקט רכבת ישראל, פרויקט הרכבת הקלה ופרויקט כביש שש והרבה כבישים נוספים, אמנם הועילו בביזור אוכלוסין, בשינוי היחס בין המרכז לבין הפריפריה, אך לא שינו בהרבה את המעמדות הכלכליים. הניידות החברתית בישראל נותרה מוטת מוצא, והחריפה את תחושות הפער והקיפוח בין ותיקים לעולים, בין אשכנזים לבין ספרדים, בין לבנים לבין שחורים.
היאחזותה של ישראל בשטחים הכבושים, ההכרח להיאבק לבלי שאת בתושביהם כדי לשמור על גבולות ישראל ועל שלומה ובטחונה, וקיומו של מגזר שלם באוכלוסייה, המתנגד למחשבה המדינית של הציונות, תוקף את מרקם החיים החילוניים בארץ אך נהנה מפירותיו, החריפו את הקיטוב הפוליטי והחברתי בישראל.
המצב הסוציו-אקונומי הזה קרע את החברה הישראלית לגזרים. הקרע הזה התגבר כתוצאה משלטונו הכושל של אובמה, שלא הבין נכונה את המזרח התיכון, ובמדיניות בינלאומית שגויה הביא לפרוץ ה'אביב הערבי', להתמוטטותן של מדינות שליט איסלמיות, לצמיחת אל קאעידה ודאע"ש ולמשבר ההגירה באירופה; וכתוצאה מהתחזקות אחיזתו של פוטין ברוסיה ובבנות בריתה.
לתוך המהומה הזאת של כוחות בינלאומיים, וכוחות חברתיים וכלכליים בישראל פנימה, נשאבו אנשים ונשים טובים וטובות, שניסו, כמו הילד באגדת העם ההולנדית, לשים את אצבעם בחור הסכר. למשך תקופה קצרה, בזמן ממשלת רבין, הייתה כאן תקווה לשינוי. כך גם בתחילת ממשלת ברק הקודמת, 'שחר של יום חדש' וכו'. אנשים כמו שולה אלוני במשרד התרבות, יוסי שריד במשרד החינוך (מישהו זוכר שייסד מחדש את פרויקט ההזנה של ילדי ישראל, שחלמתיו עליו בטוריי דאז ובכתיבתי הפומבית?), יולי תמיר , רן כהן, יאיר צבן, ג'ומס (חיים אורון) ורבים אחרים, העניקו לנו תחושה שהכול עוד אפשרי.
אחרי כן, עם שוב הליכוד לשלטון, נכנסו פנימה חברתי זהבה גלאון, שלי יחימוביץ', ועם שוך המחאה החברתית – גם איציק שמולי וסתיו שפיר, אורלי לוי ועוד. אבל כול האנשים הטובים והטובות האלה, כל עוד כרת הליכוד ברית עם החרדים ועם הימין הקיצוני, וכול עוד הברית הזאת מלווה בשלטון טראמפ וביחסו המיוחד לנתניהו ולישראל, לטוב ולרע – פנינו לחורבן רבתי.
האקלים הזה מוליד גם שחיתות ונפוטיזם. ובצדן, גם אלימות פיסית ומילולית, התנגשות של קבוצות ושל יחידים, התעמרות של הרוב במיעוט וגם תופעות מחרידות כמו רציחות נשים, אונסים קבוצתיים, התעללויות מיניות בקטינים במשפחה והתעללות בנכים, בקשישי ובפעוטות חסרי ישע. כול הדברים המזוויעים האלה, שאנו עדים להם מדי יום ביומו, הם תוצאה ישירה של התפרקות החברה הישראלית מערכי הייסוד שלה, והתקפותיו חסרות הרחם, חסרות ההיגיון והנפשעות של ראש ממשלת ישראל ושליחיו את מערכת אכיפת החוק ואת מערכת המשפט. מדינה שחשוד בשלושה כתבי אישום נאחז בה בקרנות המזבח, וממשיך לכהן כראש ממשלה, אף על פי כן שקודמיו, שנתפסו בקלקלתם, נפרדו מתפקידיהם הציבורים, אינה יכולה לצפות מאזרחיה, הבוגרים והצעירים כאחד, לשמור על ערכי מוסר בסיסיים והתנהגות אנושית תקינה.
הצורך בחידוש אמנה חברתית למדינת יהודית דמוקרטית, המבוססת על שוויון וערבות הדדית כלפי כול תושביה ואזרחיה, בלי הבדל דת, מין, גזע, לאום ונטייה מינית, הוא מה שמערכת הבחירות הנוכחית חייבת לעסוק בו. בו, ולא בשיסוי ובפילוג החברה הישראלית, לא בצביעת כול מי שמתנגד לשלטון נתניהו כבוגד ולא בניסיון לרצח אופי של כול מועמד מן המחנה כנגדו.
אבל ראש ממשלת ישראל ושריו כבר מזמן חרגו מעיסוק בטובת ישראל, כחברה וכמדינה לאומית דמוקרטית. במחול עוועים מטורף הם ניסו להפוך את בני גנץ, אחד מבניה המהוללים של החברה הישראלית, לסוטה מין, וכעת את אהוד ברק, הרמטכ"ל הכי מעוטר בתולדות צה"ל, לפדופיל. בו-בזמן עושה הימין החרד"לי אותו הדבר כלפי הקהילה הלהט"בית.
השימוש במיניות ובפחד מפני הציר הרחב שמיניות האדם מבטאת ומתנועעת עליו, מסטרייט ועד גיי, מאפיין תקופה שבה חומרי הצל של חברה נחלצים מתוכה. אנחנו חיים בזמן שבו פוליטיקאים בכירים מחלצים את כול השדים מביצת הצללים האפלה של החברה הישראלית ודתה.
התהליך הזה הוא הרה אסון. התרופה לו היא אחת – איחוד בין כול המחאות החברתיות, אלה של הלהט"בים ושל הדרוזים, של ערביי ישראל ושל האתיופים, של הנכים, הקשישים והחד-הוריות, של הורי הפעוטות במעונות היום ושל החרדים – לכוח אלקטורלי גדול, חזק, המבוסס על הסכמה על ערכי השוויון והערבות ההדדית וההכרח להשיבם אל תשתית החברה הישראלית ואל מערכות שלטונה.
כול הדברים האלה עמדו בבסיס הרצון שלי להקים, עוד לפני הבחירות הקודמות, מפלגה המבוססת על פעילי ופעילות הקהילה הלהט"בית, אך תרתום אליה פעילים מרכזיים מכול המגזרים המודרים בחברה הישראלית. לצערי, קולי אבד בתוך מהומת ההתפרקות של החברה הישראלית לשבטים ולמגזרים מודרים הנאבקים זה בזה, ובמערכות השלטון, בגלים ספורדיים של מחאות רחוב, שסופן לדעוך, להיעלם ולהיאלם בפני הרוב הדורס של ימין קיצוני.
רק שילוב כוחות של המחנה היהודי דמוקרטי יוכל להביא לשינוי מגמה זו. להקמת ממשלת מרכז שמאל, או ממשלת אחדות, בשילוב הליכוד ובהיעדר נתניהו, שתשים לעצמה למטרה לגבש ולחזק את החברה הישראלית ולרפא אותה משבריה.
חוזקה של החברה הישראלית אינו תלוי בצה"ל, כצבא העם. ראשית, משום שכבר אינו כזה. שנית, משום שצה"ל עשוי מאותם מגזרים ושברים שהחברה הישראלית כולה עשוי המהם. שלישית, משום שצה"ל הוא כוח עצום, אך כזה התלוי בהכרעות מדיניות. חוזקה של החברה הישראלית מצוי רק בחידוש האמנה החברתית שבה, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית, ועימם חידוש התקווה לחיים משותפים ותקינים כאן.
קרבות הבוץ האלימים, המתחוללים כעת ברשתות החברתיות, וביתר שאת בטוויטר, בין בנימין ויאיר נתניהו ושלוחיהם לבין מתנגדיהם, הם אינטרס מובהק של משפחת נתניהו, להסב את תשומת הלב מן השחיתות האישית שראש הממשלה מעורב בה, וכפי הנראה גם יעמוד עליה לדין, מן ההסתה והפילוג שזרעו ברחבי ישראל ומאי היכולת המתמשכת שלהם לשלוט – אל מחוזות הרוע, האפלה והנוולות שהם מייצרים במכוון.
האלימות הזאת מייצרת עוד אלימות, אישית וקולקטיבית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשיות נוראות, המתפרסמות השכם וערב בעיתונות. הצרה היא, שהיא משתיקה ומאפילה על אלף ואחת יוזמות חברתיות מבורכות, שיחידים ורבים בחברה הישראלית עסוקים בהן מדי יום – המכינות לפני צבא, השירות הלאומי בפריפריה, היצירה הענפה בתרבות ישראל, במדעים ובטכנולוגיה פורצת דרך. הכול נצבע בצבע שחור של אלימות, של אימה.
מול שיח הפילוג של הימין הפוליטי, על המרכז והשמאל להעמיד שיח של תקווה, להקים כבר עתה ממשלת צללים, להגיב על כול המתרחש כאן תגובה אחרת, בונה, מצמיחה ופורחת, כדי להמחיש בפני הציבור שניתן לשקם את הריסות החברה הישראלית ולחיות בה גם אחרת. בשלום, בביטחון, מתוך שוויון וערבות הדדית לכל אזרחיה.
נותרו לנו עוד ימים מעטים כדי להסב את רוח הקמפיינים בדיוק לכיוון הזה, והלוואי וכך ייעשה.
אילן שיינפלד, תובל, 2019.