יומן מלחמה (17).
כרגע חזרתי הביתה משעתיים של הוראה רצופה לתלמידי כיתות ו' של בית הספר, בבית הספר של ההורים שפתחנו להם במועדון של לבון. עד שהמועצה האזורית משגב, פיקוד העורף ומנהל בית הספר שלנו יתעשתו, יקבלו על עצמם לארגן רוטציה בין הכיתות בארבעה ימי לימוד, כך שבכל זמן נתון כול תלמיד יהיה מוגן אצלנו בצורה שווה, החלטנו להוציא את שתי כיתות ו' וכיתת ה' אחת מבית הספר ולהנהיג בעבורה בית ספר חליפי.
הבוקר לימדתי אותם את שיטת הסבב המתחלף, שבו כול ילד מקבל את הזכות והאחריות להנהיג את חבריו וחברותיו בהפעלה למשך סבב אחד, ותרגלנו אותו, ואחרי ארוחת הבוקר הקרנתי בפניהם מצגת וידיאו קצרה שהכין מרכז רבין על יצחק רבין, במלאת 28 שנים לרציחתו. סיפרתי קצת על האווירה בארץ לפני הרצח, על העצרת שנרצח בה ועל יום האבל למחרת, ואז עברתי לשוחח איתם, בהמלצת הערכה החינוכית שהכין מרכז רבין ליום השנה הנוכחי, על תקווה. מהי תקווה? מתי אנחנו מקווים למשהו? אילו תקוות יש לכול אחד ואחת מהם? ואחרי כן גם ביקשתי מהם לכתוב משאלה אחת, הכי חשובה להם, שיוכלו לבקש מדג הזהב – ואז עוד משאלות שיוכלו לבקש, ולבסוף הקראתי בפניהם את דבריו של דוד גרוסמן על תקווה: "אפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך [ההווה – כאן שיניתי קצת, א"ש] לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב, מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו."
או-אז הסברתי להם, שתקווה אינה משהו שיכול ואמור להישאר מרוחק, אי שם בעתיד. שעלינו לפעול כדי לממש אותה. ולכן, הזמנתי כל אחד ואחת מהם לבחור תקווה או משאלה אחת שלהםן, ואז לכתוב במחברת איך יוכלו לפעול להגשמתן.
מחר אמשיך איתם בקו הזה. אעשה איתם את תרגיל ה'אילו הייתי' (ציפור, קוסם, קורא/ת מחשבות, אבא שלי, אימא שלי, עץ, בעל חיים, דומם), ואז נשוב ונדבר על משאלות לב ועל תקוות, ומחרתיים כול ילד/ה יכתוב מכתב לעצמו בעתיד, כדי לשמור אותו כך שיוכל להתבונן בו בעתידו.
הילדים האלה פשוט נהדרים. אחד אחת. אמנם, שובבים, מתקשים להתרכז למשך זמן ארוך, אבל רגישים, קשובים, פתוחים ותמי לב. תענוג להיפגש ולשוחח איתם, ובעבורי זו הייתה ועודנה זכות גדולה להיות במחיצתם כהורה מלווה, מחנך ומדריך.
לשמחתי, מיכאל ודניאל, שהביעו אתמול חשש מפני המפגש שלי עם חבריהם, השתתפו בפעילות בלב חפץ ואף נהנו ממנה.
אני חושב שלבלות כעת זמן בתקווה ובמשאלות לב זה חשוב. דרך השיחה על משאלות לב ועל תקווה הילדים הביעו גם את החששות והפחדים שלהם, ממצב המלחמה, אבל לא על דרך הבהלה אלא על דרך התקווה וחיוב החיים. ומה שהם עשו אתי הבוקר, ראוי שנעשה כולנו כעת. נקווה לשובם של החטופים והנעדרים, לחזרתם של כול חיילי צה"ל בשלום ממשימתם, ולחידוש החיים כאן, במדינת ישראל בטוחה, ציונית, יהודית ודמוקרטית, כפי שביקשה להיות מאז היווסדה, כפי שכמעט והייתה.
בדרך הביתה שמעתי אצל ספי ויניר, בגלי צה"ל, ראיון עם בעל תשובה בשם רוני, לשעבר איש סיירת מטכ"ל שחזר בתשובה, וכיום עוסק בריפוי הגוף והנפש. בשל המצב כעת הוא מכשיר כיתות כוננות בחברה החרדית. התרגשתי מזה מאד. מדובר במהפך. חרדים, שמקודם לכן מנהיגיהם רק לחצו על חוק הגיוס, כדי להביא לפטור גורף שלהם מן הצבא, מצביעים ברגליים. מתגייסים לשירות צבאי בחירום, לכיתות כוננות חמושות ועוד.
אני סמוך ובטוח שעם סיום המלחמה ושובם של אנשי ונשות המילואים הביתה, לא רק הנוף הפוליטי כאן ישתנה, גם מערכות השלטון יעברו התחדשות, וייכון כאן חוזה חדש בין חלקי החברה הישראלית וייכתב חזון חדש המשותף לרובה, אם לא כולה.
ההתחדשות הזאת מותנית בדבר אחד. בחילוץ הפקק ששמו בנימין נתניהו וממשלתו הכושלת מצוואר הבקבוק של החברה הישראלית, המצויה בנקודת רתיחה. לכן, ההפגנות שהתפרצו אמש מול ומסביב מעונותיו הרבים והשונים של הנאשם הן חשובות. הן לא בגידה כי אם ההפך הגמור ממנה – קריאה להתעשתות, להפלת הנאשם וממשלת הדמים שלו ולהקמת ממשלת אחדות ציונית ורחבה, ממשלה מקצועית שתדע איך להנהיג אותנו קדימה דרך הימים הקשים שעוד צפויים לנו, ותבטיח את שובם של החטופים, הנעדרים וחיילי המילואים הביתה – ואת ראשית התיקון, הריפוי והצמיחה של החברה הישראלית כולה.
זה מין זמן כזה. זמן של לחימה, של התגייסות אזרחית מופתית ושל הפגנה. כול אחד ואחת מאתנו עושה מה שהוא יכול בכול אחד מן המישורים הללו, ועל משטרת ישראל להפנים, שלא תוכל לעצור את ביטויי הזעם המוצדק על הממשלה והעומד ברשותה. כול עוד המפגינים לא נוקטים באלימות פיסית כלפי הנאשם וממשלתו, או פוגעים במוסדות שלטון – לא רק זכותם, אלא חובתם להפגין וליצור לחץ ציבורי עצום על ממשלת הדמים הזאת, עד להפלתה ולהחלפתה. אם תרצו, זוהי תוכנית התקווה שלי. ואעשה הכול כדי שתתממש במהרה בימינו.
שיהיה לנו שבוע כמה שיותר טוב, שבוע שבו החטופים והנעדרים ישובו למשפחותיהם, ועם כמה שפחות אבידות. אמן.
