הורים וילדיםזמן איכותחד הוריחד הוריותכללינפרדות אצל תאומיםתהליך היצירה

התרה. פעמיים.

זה תמיד בא במפתיע, לשחרר ספר מבין הידיים אחרי שנות כתיבה ארוכות. אבל היום זה בא לי בהפתעה גמורה. הרי הכנתי לי שני ספרים באנגלית על הקהילה היהודית באמסטרדם, בידי גם פנקס הקהילות של הולאנד (כך במקור) וערימת מאמרים שקראתי רק שני שליש ממנה. מה פתאום הוצאתי את הספר מתחת ידיי?

התחלתי את הבוקר הזה בהתקף חריף של קוצר נשימה. מזל שיש לי ונטולין למקרים כאלה, שבהם האלרגיה שלי לחילופי העונות מחריפה. האלרגיה הזאת היא אירוניה מדהימה. איפה נשמע כדבר הזה, משורר שאלרגי לסתיו.

כך או כך, בעשר בבוקר הגיע לביתי דוד, מנקה ספות. הזמנתי אותו לנקות את ספות הסלון לקראת המעבר לגליל, אך בהיותו כאן ביקשתי ממנו לנקות גם את כורסת הטלוויזיה הישנה. היא אמנם קרועה ומרופטת. אך בכול חיפושיי אחר כורסאות טלוויזיה במחיר סביר לא מצאתי כמוה – מפני שהיא מרופדת בריפוד שהוא מאה אחוז כותנה, ואני אלרגי לכול סיב פלסטי אחר, ועל כן גם לסקאי או לכל שאר ה'בדים' המשמשים כיום לכיסוי כורסאות כאלה.

מנקה הספות התברר לי גם כאקורדיוניסט מחונן. "אתה עוסק במשהו שקשור למקצועות הרוח?" שאל.

"כן, אני סופר."

"תיארתי לעצמי," חייך. "אני מתעסק במוסיקה. נגן."

ואז שם על השולחן לידי את מכשיר הטלפון הנייד שלו, בו הקרין לי סרטון, שהוא מנגן בו נגינה מהירה ביותר באקורדיון. והוא נגן מצוין.

כול משך שהותו כאן ישבתי ועבדתי על הספר שלי. כתבתי פסקאות השלמה, ערכתי חומרי הרחבה שכתבתי לא מזמן. את חומרי ההרחבה האלה הקלדתי ושמתי בסוף הספר, אחרי רשימת התודות. זו דרכי עם חומרים כאלה. אני כותב אותם 'מחוץ לספר,' בכתב יד או במכונת כתיבה, מקליד אותם אחרי סופו של הספר, ואז משבץ אותם במקומות הנכונים להם ועורכם בתוכם מחדש.

עשיתי כן בריכוז גמור, ופתאום גיליתי שאחרי רשימת התודות והרשימה הביבליוגרפית יש דף לבן. כלומר, העבודה נגמרה, נגמר לי הספר.

רפרפתי בעיניי לאחור במסך. לא האמנתי למראה עיניי. הספר גמור. אמנם, אני תמיד יכול להוסיף בו עוד פסקה פה ושם. אבל הוא גמור. הצלחתי לטפל בסופו, שמקודם לכן היה לא שלם בעיניי, סגרתי אותו באותה נימה סיפורית שבה נפתח. יש לי ספר ביד. יש לי ספר.

מבלי לחשוב פעמיים שלחתי אותו לעורכת שלי, נעה מנהיים, במייל.

עכשיו נחזור לעבוד עליו. אם ירצה השם, יראה אור מתי שהוא לקראת הפסח. אחרי ששלושת כרכי השירה שלי יראו אור. היום קיבלתי דוגמת כריכה לכרך השלישי.

לא אספר לכם במה הספר הבא שלי עוסק, מי דמויותיו וכדומה, אבל כך הוא מתחיל –

"חותם אחרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אמו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכול אחיו, כי ידו של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אמו או עם הגיחו ממנה, וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמיים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל כול מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת, כי הילד הזה לא ילוד רגיל הוא, יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו."

וזו אחת הפסקאות בהן הוא מסתיים (בהשמטת פרטים שיסגירו את נושא הסיפור:)) –

"ישנן מפות המכוונות אדם למחוז חפצו, אך אינן רוצות שיגיע אליו. כול כוחן הוא בהנעתו לדרכו. כזו היא מפה זו. היא נועדה להניע אותם לצאת לדרכם, ליתן צורה לחייהם ותבנית לעולמם, על פי נפשם, הגיונם, אמונתם וערכיהם. כך היה מאז ומעולם, בחיי כול אדם, כך היה גם בתולדות העם הזה. הוא טולטל כול ימיו בין גאולה לבין כחד. זו מהותו. להקים מתוך עצמו ממלכות ולהחריבן. זו גם מהות עמידתו למול האל. לא האמונה הבוטחת בנדבת השם, אלא החתירה לקראתה, בתקווה להיות זכאים לה. כאלה הם חיינו, כאלה היו גם חיי."

הספר הזה הכריח אותי לכתבו, וכעת התיר את עצמו מבין ידיי. ממש נתמלט ממני.

כבר הערב הותירני ריקן. לפיכך, אפוא, הלכתי עם בניי אל כיכר רוטשילד, לפגוש בחבריהם, כשאני נושא על גווי את תיק העבודה שלי, ובו חומרי תחקיר הקשורים בספר הזה. הפרידה ממנו פשוט הממה אותי וקשתה עלי.

מזל שיש לי עוד שלושה ספרים בתהליכי כתיבה, שאוכל לחזור אליהם כעת, ספר סיפורים שאני תכף מסיים את עריכתו ושני ספרי שירה וספר סיפורת שאני מתחיל לערוך.

ברוח זו של התרה קרה היום עוד דבר נפלא. חזרנו לשכונה עם חברינו החדשים, שלושה בנים, בהפרשי גיל מעטים האחד מאחיו, המתגוררים ממש בסמיכות לנו. מיכאל ודניאל ביקשו לבקרם בביתם, אך מעט אחרי שבאנו אליהם מיכאל אמר שהוא עייף ורוצה ללכת הביתה, לצעצועים שלו. דניאל, לעומתו, ביקש להישאר.

שאלתי את שכניי, ההורים, האם אוכל להשאיר עמם את דניאל. הם שמחו בכך. נטלתי את מיכאל והלכתי עמו הביתה. מילאתי לו אמבטיית קצף, ישבתי ושיחקתי איתו במכוניות, אחרי כן ניגבתי אותו, הלבשתיו בפיג'מה וישבנו יחד ליד השולחן בסלון, עליו לימדתי אותו לכתוב את האות א' בדפוס ובכתב.

כשסיימנו, הלכנו להביא את דניאל הביתה. הוא התקשה להיפרד מחבריו.

"הוא היה פשוט מקסים," אמרה אם הבית, פסיכולוגית פעילה. "הוא שיחק נהדר עם הילדים ולא בכה אפילו פעם אחת שהוא רוצה הביתה, כפי שהיה צפוי מילד, שזו לו הפעם הראשונה שהוא מופרד מאביו ואחיו. תבואו שוב!"

סיפרתי לה שזו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שהפרדתי ביניהם, הפעם הראשונה שמיכאל זכה בה בזמן איכות איתי. ואז שבנו הביתה כדי לישון.

הילד 'הבעייתי' שלי מגיע להתפרצויות של תסכול ושל זעם כשכולאים אותו בכיתה עם 35 ילדים, או בבית קטן כמו שלנו, עם עומס חושי אדיר. בכיתה זה עומס חושי הקשור ברעש. בבית זה עומס חושי הכרוך בריבוי חפצים וספרים. אבל כשהוא עם קבוצה קטנה של ילדים הוא פשוט פורח.

וזה, בעבורי, עוד אישור קטן לכך שאני חושב נכון ועושה נכון. ששני בניי יפרחו בגליל.

ואני אשב ואכתוב שם את ספריי הבאים, שהראשון מביניהם עוסק בנזיר יהודי. אין ספק שמגורים בגליל העליון, הרחק מן העיר, יהוו נסיבות כתיבה מתאימות בעבור הספר הזה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספר-שירי החדש "אדום הוא"
כעת בגיוס המונים

ספר-שירי החדש "אדום הוא" כעת בגיוס המונים.
תוכלו לרכוש אותו במחיר הנחה ולתמוך בהוצאתו לאור.

Call Now Button