יומן מלחמה (54).
מאז הפוגרום ביישובי העוטף ופריצת המלחמה, ממשלת הדמים והנבל העומד בראשה ניסו לדכאה את המחאה נגדם באמצעות סיסמאות כמו 'ביחד ננצח', 'כוחנו באחדותנו' ו'זה לא הזמן לפוליטיקה,' ובצילומים מבוימים מתועבים של הנאשם עם הכוחות הלוחמים, אחרי שפרקו אותם מנשקם. משראו כי המחאה, שהייתה מאופקת בחודשי הלחימה הראשונים, מתעוררת כעת בהובלה של משפחות הנופלים, הנרצחים, החטופים, הנעדרים והמפונים, הסירו את הכפפות, והפקידו בידי הטרוריסט המורשע, איתמר בן גביר, את המלאכה.
השר לדיכוי לאומי השתלט על המשטרה. אף על פי קביעותיה והתראותיה החוזרות ונשנות של היועצת המשפטית לממשלה, לפיהן אסור לו להתערב בעבודת המשטרה, הוא משרה עליה את רוחו ומכתיב, במידה רבה, את דרכה, דרך 'קביעת המדיניות'. זאת הוא עושה לאו דווקא בתדרוכים, אלא בציוצים. והשוטרים קשובים לו, ומפעילים על הציבור את כוחם בהתאם.
דיכוי המשטרה את המחאה הולך ומחריף מיום ליום ומשעה לשעה. אתמול היינו עדים למעצרן של האחיות שירה ועמית ברויאר, בתואנה שתקפו שוטר, מול ביתו של השר אופיר אקוניס, יומיים בלבד אחרי שרעייתו פנתה למשמרת המפגינים הקטנה מול ביתם ודרשה מהם לחדול מזה. בו-ביום גם חטפו השוטרים שלטי הפגנה ממפגינים, בתואנה שהפגנתם פוגעת בסדר הציבורי ומהווה הסתה, ברחוב קפלן, מול הקריה. הם לא שעו לזעקות המפגינים, שטענו בצדק כי אין שום החלטה האוסרת על הנפת שלטים במרחב הציבורי.
יתר על כן, מפלגת 'עוצמה יהודית', שהשר לדיכוי לאומי עומד בראשה, וחברה, חה"כ צביק הפוגל, העבירו הבוקר בקריאה ראשונה בוועדה לביטחון לאומי הצעת חוק להגדלה דרמטית של סמכויות המשטרה, ללא אישור של בית משפט. התקנות שהם מבקשים להעביר יאפשרו לקציני משטרה זוטרים להרחיק אזרחים ממקום הפגנה לשלושה חודשים במקום חמישה עשר ימים כיום, וכן להכניס אזרח למעצר בית לחמישה עשר ימים. אם חלילה תקנות אלה תתקבלנה, זכות האזרח והציבור לחופש הביטוי והמחאה בישראל תוגבל אנושות. אך גם עוד בטרם יקדמו תקנות אלה בחקיקה, עצם הגשתן מראה לשוטרי ישראל את הכיוון שהשר לדיכוי לאומי וחבר מרעיו מצפים מהם לנהוג לפיו, והתנהלות השוטרים במקומות ההפגנה מחריפה בהתאם.
תחת חסות המלחמה, ממשיכה אפוא ממשלת הדמים בהפיכה המשטרית שלה. היא מרסקת את הדמוקרטיה, בוזזת את קופת המדינה, מסיתה ומפלגת את הציבור בישראל בעודה קוראת לו לאחדות מדומה, פוגעת בתקשורת, ברווחה, בחינוך, בבריאות, בתרבות, בכלכלה על ידי קיצוץ בתקציבים החיוניים בתחומי אלה, במקום בכספים הקואליציוניים, וכך מדהירה את ישראל אל חורבנה.
עם כישלון בית המשפט העליון להציב גבולות לנאשם, עם דחיית העתירה בנוגע לניגוד העניינים המובהק שהוא מצוי בו, עם התמהמהות היועצת המשפטית לממשלה לאכוף את החלטותיה על השר לדיכוי לאומי, הבררה היחידה שנותרה לציבור הדמוקרטי החרד בישראל היא אחת – לצאת בהמוניו לרחובות, להציף את נקודות ההפגנה, בכנסת, בקיסריה, ברחוב עזה ומול בתיהם של חברי וחברות הקואליציה, במספרים כאלה, שהמשטרה לא תוכל לאכוף את מדיניות השר לדיכוי לאומי, הפועל בשירותו של נאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, על הציבור.
