אין לי מושג למה דווקא כוסמת נתקעה לי עכשיו בראש. אבל חסרה לי כוסמת. פתוחה, המוך הלבן שלה ניגר מבעד למעטה האגוזי, עם מלח, אולי קצת פטריות ובצל מטוגן, ואפילו סתם, בלי ייחוס, רק כוסמת. כזו שתזכיר לי את אימא שלי, כשרצתה לפנק את עצמה.
אז אולי מכאן זה בא לי. הכוסמת. ההזדקקות לכוסמת. מאימא שלי, זכרה לברכה. כי כעת, ביום החמישי מתוך עשרה ימי חופשת סוכות של בניי, אתי בבית, מה שאני זקוק לו הוא מנה גדושה של נחמה.
פעם חשבתי שאורז מביא את זה. הלילה אני מבין שזו גם כוסמת.
החופשה הארוכה הזאת, בין החגים ובתוכם, היא קשה לי מאד. לחו"ל לא נסענו בגלל הכסף, וגם מפני שהייתי חייב להישאר כאן, כדי לנהל את תהליך ההתנתקות מן הבית בנווה צדק וההתארגנות לקראת העלייה לתובל. וזה מתרחש, רק בקצב איטי ומותח עצבים עד כלות. עובדה, כבר יומיים אני עם צוואר תפוס. מסטרס. זה ברור לי. אז הערב, כמו הבוקר וכמו היום הקודם, פשטתי את חולצתי, נעמדתי בסלון ועשיתי סדרת תרגילי מתיחות, סיבובי ראש וכדומה, שיעזרו לי. ודניאל המתוק בא, נעמד למולי, וחיקה אותי.
"גבר קטן," אמרתי לו וחיבקתי אותו, אחרי שהראה לי איך הוא יודע לעשות שכיבות סמיכה עם רגליים מונפות על ספת הסלון. גבר קטן.
אבל בחמשת הימים האלה שניהם פשוט משגעים אותי. כול הבלמים שלהם הותרו. הם משתוללים, מקללים, יורקים, רבים זה עם זה, ומאתגרים את יכולת ההכלה שלי, שהיא מוגבלת. בייחוד בזמן כול כך רווי מתח מבחינתי, המלווה גם בגוף תפוס ובקוצר נשימה מרוב אלרגיה.
הימים האלה עוברים עלינו בבילוי בשכונה. אתמול נסענו לשבח ועדנה בקיסריה, ובילינו אצלם חצי יום נחמד, במהלכו ביקרנו בנמל קיסריה העתיקה והסברתי לילדים מהי מצודה צלבנית וכדומה, בסוף השבוע ניסע ליאיר ומיכל ועמם לטיול בגליל ובתובל. אבל היומיום עובר כאן, בשמחות קטנות. מפגשים עם חברים במרכז סוזן דלאל, בגן המשחקים או בכיכר רוטשילד, אמבטיה משותפת עם בני השכנים, ביקור אצל נעם, הספר ב'קטצוץ,' בילוי של אחר צהריים בסוכת הסובלנות וההקשבה שצמחה פתאום הבוקר ברחבה בשדרות רוטשילד, שם מיכאל הכין יחד איתי שרשרות לסוכה ודניאל פיזז על אופניו מסביב, ארוחת בוקר עם אילנה בקיוסק בלילינבלום, ארוחת ערב מוקדמת ב'בורגרים', רחיצת המכונית במתקן רחיצה, בעודנו יושבים בתוכה, צווחים מהתרגשות והנאה למראה מברשות הענק, המקרצפות את המכונית במי סבון, וכך הלאה.
אבל בין לבין, היו הרבה רגעים קשים בימים האלה. רגעים שבהם התגרו בי ואתגרו את הסמכות ההורית שלי עד הקצה, וגם מעבר לו. וזה קשה לי מאד. מכול בחינה.
הנחמות הקטנות שלי הן, שהבוקר מימשתי משהו שאני רוצה לעשות כבר שנים – נסעתי עם הילדים לבית עסק ברחוב אילת, ליד הבית, שמחדש שמיכות פוך. הפקדתי בידי שני האחים העובדים שם את שלוש שמיכות הפוך שלנו, שלושתן קרועות, מכולן עפות נוצות כבר כמה חורפים, ועושות לי קוצר נשימה נורא. אז אמנם אשלם על זה הרבה כסף, יותר ממה שהיה עולה לי לרכוש שלוש שמיכות פוך חדשות. אבל טיב הפוך הוא החשוב. זה פוך ישן, משובח. לא הפוך החדש שמוכרים עכשיו.
ויהיו לנו שלוש שמיכות פוך מחודשות שתעטופנה אותנו בקור העז של הגליל.
הנחמה השנייה מצפה לי מחר. החלטתי לקנות לי 2-3 פיג'מות חורפיות מכותנה מלאה, או פלנל, אם רק אמצא כאלה. מזה שנים שאין לי פיג'מה. בחורף אני לובש גטקס. אבל זה ממש לא אותו הדבר. וכעת, בחורף הבא עלינו לטובה, אזכה להתכרבל עם בניי הלבושים בפיג'מות חורפיות עם פיג'מה חורפית משלי, נעלי בית ובית מוסק וחם.
זה הכי טוב שאני יכול לאחל לעצמי, חוץ מחיבוק של בן זוג. אבל בעזרת השם, גם זה עוד יגיע.
כשהבאתי את השמיכות לחידוש, חשבתי על כך שאני מקנן. החורף מגיע, ואני עושה כול מה שאני יכול כדי להכין את עצמנו למעבר. ממיין בגדים, צעצועים, מסדר ספרים במקומם, מכבס הרבה, ממיין כלי מטבח ישנים, אורז דברים, וכעת גם מכין את שמיכות החורף, שתהיינה נקיות, תרחנה טוב ולא יוציאו נוצות טחונות מתפריהן הפרומים.
רק שנצא כבר. רק שנגיע לבית בתובל. רק שנשב שם בשקט, מול הטלביזיה, בפינת המשפחה.
מה שמזכיר לי לרפד מחדש את הכריות שאספתי בדיוק לצורך זה. למרבץ משפחתי.
טוב, אז אולי אקפוץ לנחלת בנימין לקנות בד.
זהו זה. החורף מגיע, גם הבית הבא. או, כמו שאמר דניאל הערב, "מתי כבר נעבור לבית החדש? אני רוצה בית גדול. נמאס לי לגור בבית קטן."
גם לי.
ואני מקווה שבבית הבא תתפזרנה האנרגיות המשותפות שלנו באופן הרמוני יותר. אמן ואמן, ושזה יקרה ממש אחרי סוכות. את התסריט ליום האריזה וליום הפרידה מן הגן כבר כתבתי לי. כך גם את תסריט היום הראשון בתובל.
כול מה שנותר לי הוא לסיים את ענייניי כאן, ולקבוע את יום האריזה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
נ.ב.
ולגבי הכוסמת, קאשע ביידיש, מחר בעזרת השם יהביל כאן סיר כוסמת על הכיריים. עם נחמות כאלה אני לא מחכה הרבה.
כל אחד והנחמות שלו, אמא של מלבינה כמו אמא שלך מאוד אוהבת ״קאשע״ אני ממש ממש לא! גם אמא שלי לא! אילן אתה חי את החיים לא צף לידם! אתה חש כל רגע ורגע, קשה קל, שמח עצוב! אתה חי חי לא חי מת. חבר שלי אומר, ברגע שנולדים לך ילדים, את נכנס ל״בית האח הגדול״ הילדים שלך קולטים כל מה שאתה משדר, בכל רגע ורגע. הם לומדים ממך לחיות נכון!