ואז שלחתי אותו הביתה

     "אני לא הומו," הוא אמר, והיטיב את הכיפה שעל ראשו, "למעשה יש לי חברה."

     "אז למה בעצם באת לפה?" תהיתי.

     "כי אני קורא את הבלוג שלך כבר יותר מחמש שנים, עוד מלפני הישיבה, וגם רבים משיריך, רואה את הנפש שלך, ורציתי להיפגש איתך, לכונן איתך שיח, להראות לך שירים."

     ואז הוא הראה לי שיר. יפה דווקא. אבל כזה שיש בו הומופוביה עצמית המושלכת על זולתו. ואני אמרתי לעצמי, שאף על פי שהצעתי לו ללון כאן, על ראש ההר, מכיוון שאין לו מכונית, ואין אוטובוסים בשעות כאלה מתובל, אני לא מוכן שיישן אצלי. לא זה הבחור שהילדים שלי אמורים לפגוש, לראשונה מאז נולדו. זה פשוט לא הבחור הנכון.

      הסברתי לו זאת. והוא קצת התאכזב, ונעלב. "קיוויתי שיהיה בינינו שיח. למה אתה קיווית? למשהו רומנטי?"

     "כן," השבתי לו. "אני לא פותח את הבית שלי בפני כול אחד, בייחוד לא בשעות כאלה."

     "אבל בתכתובת בינינו הבהרתי לך שאני לא כזה," הוא הזכיר לי. "וכל כך התאמצתי לבוא הנה."

     "אני שמח שבאת הנה," אמרתי לו, "אבל התכתובת בינינו היתה מזמן, ואני לא זוכר דברים כאלה."

      הסברתי לו, שמוצאי שבת זה הזמן הפרטי שלי, לא זמן שאני קורא בו שירים של אחרים. אם הוא רוצה, תמיד יוכל לשלוח לי משיריו לקריאה. אבל את הזמן הפרטי היחיד שיש לי, אחרי שישי שבת מלאים עם ילדיי, אני מעדיף לבלות בקריאה ובכתיבה. ולבד מזאת, שאינני רוצה שילדיי יקומו בבוקר ויפגשו בו. זה לא קרה מעולם, ואם זה יקרה, זה יהיה רק עם בחור שאני חושב שיהיה לבן זוגי. אני לא מתכוון להכניס לחייהם מישהו לשווא, ולבלבל אותם.

      "שתבין," אמרתי לו, "כשהם שאלו למה בא אלי חבר הלילה, הזכרתי להם שאני מחפש בן זוג, ושאני צריך לפגוש חברים כדי למצוא אחד כזה. אבל זה לא המצב בינינו, ולכן מוטב שלא יפגשו בך."

      הוא אמר שהוא מבין. ואז מצאנו נהג מונית מכרמיאל, שהסכים לעלות הנה לקחת אותו אל הצומת, כדי שיוכל לתפוס אוטובוס למקום שהוא גר בו, ואני נתתי לו בחפץ לב חמשים שקלים, משתתף בחלק ממחיר נסיעתו, העיקר שילך מכאן.

     כי לא, אני לא סובלן כלפי אנשים שרמת ההכחשה שלהם את עצמם כול כך גבוהה, עד שהם משליכים את פחדם על זולתם, ואני לא פותח את ביתי בפני זרים גמורים לישון בו, ולכול הרוחות, יש לי דברים טובים יותר לעשות בזמן הפנאי שלי מאשר להקשיב לדבריו, המלאים במין ביטחון רגשי מדומה, שאני יכול להבין את הצורך שלו בו, אך רואה גם בעדו. את הצעיר המבוהל מפני עצמו, המייחל לפגוש בי, אך גם מתיירא מפני זה באותה מידה.

*

      הייתה שבת נהדרת. הבוקר הילדים שיחקו בחוץ, עם הבנות השכנות, ובין לבין מיכאל קפץ הנה כדי להכין איתי סלט פירות, ודניאל קטף איתי עלי חובזה, ואז ביקש להקים דוכן בכיכר הרוח, ולמכור בו לימונדה.

     "אבל אין לי מספיק לימונים בשביל זה," אמרתי לו. "דברים כאלה צריך לתכנן מראש."

      "אז תיסע לכפר לקנות," השיב לי.

      "לא, אני לא יוצא מהבית," אמרתי לו. בלבי חשבתי אולי אכין להם סיר פופקורן למכירה, אבל האמת היא שפשוט לא התחשק לי. כול מה שרציתי היה לחזור לספר הרוחני המרתק שאני כבר מצוי בשליש האחרון של עריכתו.

     אחרי איזה זמן התדפקו פה ילדים מן הישוב על הדלת, והזמינו אותנו לקנות לימונדה ופופקורן בדוכן שהקימו בכיכר. אני הצטערתי בלבי על שלא נעניתי לבניי מקודם לכן, ומיכאל ודניאל רצו לשם עם שקלים שהוציאו מקופות החיסכון שלהם.

      כששבו הביתה צץ בי רעיון. הצעתי להם להקים דוכן לממכר סלט פירות, סלט הפירות שמיכאל הכין לארוחת הצהריים שלנו. הם שמחו  מאוד. הוצאת להם מפת נייר לשולחן העץ הקטן שהם עובדים עליו בחצר, חבילת כפיות חד פעמיות וחבילה של קעריות הגשה קטנטנות של קינוח, בצורת כוכב שקוף.

      ירדנו יחד לכיכר, הקמנו דוכן, והודעתי עליו בפורום הפנימי של הישוב. אחרי כן הנחתי אותם לנפשם, וחזרתי הביתה לערוך ולבשל.

     מקץ כשעה חזרו מיכאל ודניאל מאושרים הביתה, עם תשעה השקלים שהרוויחו לראשונה בחייהם במו-ידיהם. טוב, שמונה. אחד מהם אני שילמתי. אמרתי להם שגם אני רוצה לקנות מידיהם סלט פירות, וזה הצהיל את רוחם עד מאד.

*

      הכול בסדר, אמרתי לעצמי אחרי שהבחור הלך מכאן. תודה לאל שאתה כבר גבר מבוגר, שיודע את גבולותיו ולא חושש להציבם. מי שצריך להגיע יגיע, עד סף דלתך ממש. אבל זה לא היה הבחור הזה. זה היה רק תעתוע, כמו שאומרת חברתי עדנה. ותעתועים אתה כבר יודע לזהות.

     שיהיה לכם לילה טוב, רבותיי. ואם אתם גבר צעיר שקורא את הבלוג שלי בחשאי, קחובחשבון דבר אחד. בניגוד למראית העין הנשקפת מן הבלוג שלי, אני אדם פרטי מאוד, נחמד ומסביר פנים, אבל גם נוקשה כשצריך ויודע היטב את גבולותיי. אל חיי ממש נכנסים מעט מאוד בני אדם, ואל חיי משפחתי יחידי סגולה בלבד. אבל אלה באים כדי להישאר.