זהירות, סופר באוטו.

בפוסט השבועי של קבוצת האבות שאני שייך אליה התבקשנו השבוע להתייחס לנושא הנהיגה עם ילדים ברכב. מיד כשקיבלתי את הנקודות להתייחסות חשבתי על המדבקה 'זהירות, תינוק באוטו,' ומיד אחריה באה לי מדבקה אחרת לגמרי. 'זהירות, סופר באוטו.' כי אם יש מישהו שכדאי לכם להיזהר מפניו הוא סופר, שנוהג ברכב, במהלך מחשבה על אחת הדמויות או אחת הסצנות בספרו הבא.

זו הסיבה שאני משתדל לא לחשוב על יצירה בזמן נהיגה, אלא להיות מרוכז בנהיגה עצמה. בכביש, בגירויים הרבים שהוא מזמן. אבל כשאני עם הילדים ברכב, זה תמיד מחייב אותי לנהוג כמו תמנון. להיות מרוכז לחלוטין בנהיגה, ובו-בזמן גם להושיט יד ימין לאחור כדי להרים לאחד מהם משהו שנפל מידיו על רצפת הרכב, והוא בוכה בכי מר, ולא מתכוון לחדול ממנו עד שאשיב לו את צעצועו, להעביר להם פלחי תפוח שהכנתי מראש, כי הם רעבים, או בקבוק מים או מטרנה, או ניר טואלט לניגוב האף, במידה ומישהו מהם התעטש.

זו הסיבה שנהיגה עם הילדים אינה חביבה עלי, מצריכה את מרב תשומת הלב והריכוז שלי ומכלה את כוחותיי. אני משתדל להתרכז בנהיגה, ואם הבקשות שלהם לא חדלות, אני מעדיף לעצור לצד הדרך, במפרץ חנייה, ולתת להם את מבוקשם, ובלבד שיתנו לי לנהוג בשקט. כתוצאה מכך דניאל כבר למד את המשפט "אבא נוהג, אסור להפריע לו!" והוא שמח לצעוק אותו על מיכאל, ברגע שזה מבקש ממני משהו, בטרוניה הולכת וגוברת, תוך כדי נהיגה.

השאלות שנשאלנו בפוסט הקבוצתי הן:

ש: איזה סוג של נהג אתה?

ת: במשך שנים רבות הייתי נהג מחורבן. עשיתי מאה שיעורי נהיגה (חמישים כפולים) ושלושה טסטים, עד שקיבלתי רישיון. מאז, בשנות הנהיגה הראשונות שלי, הספקתי להתנגש במכונית חונה, בעץ ברברס ולחסל את השאסי של הפיאט 124 סטיישן שהייתה לאבא שלי, כשעליתי לתומי ביום שישי בלילה, בהיותי בן שמונה עשרה ומחצה, על אי התנועה מול איצטדיון רמת גן.

אבל מאז חלפו שנים. סיגלתי לעצמי את סגנון הנהיגה של אבי. נהיגה מתונה, לא מהירה, ודאי לא כשאני עם הילדים. כשאני איתם אני נוסע על 80-90 גג באיילון, בנתיב הימני כמובן, ושיקפצו לי כולם. מי שרוצה, שיעקוף אותי. אני לא מסכן את הילדים.

ש: מה אתה חושב על הנהגים הישראליים?

ת: חראים. אומה של מתאבדים. מה דחוף לנהג אופנוע לצפור לי שעה שאני נוהג במהירות 80 קמ"ש בנתיב הימני באיילון, ביום שישי לפנות ערב, ואז, ברגע שהוא מבחין בשני הילדים במושבי הבטיחות שלהם, להרים לי יד מתנצלת ולנסוע הלאה? ומה דחוף לנהג בשבע וחצי בבוקר לחתוך אותי מימין, בדיוק כשראשי מופנה שמאלה, בכביש הדו-סטרי החוצה את סמטת שוק הפשפשים, שבה אני מסיע את ילדיי למעון? אנשים נוסעים פה כמו מטורפים. ואני כבר לא מדבר על המזגזגים בין שלושה נתיבים במהירות מטורפת, או חותכים שניים ושלושה נתיבים מטרים ספורים לפני הפנייה מן הכביש המהיר, שהם צריכים לפנות בה. מה יש, אי אפשר לעבור נתיב כמה מאות מטרים מקודם לכן?

ש: מה הקללה החביבה עלייך מאחורי ההגה?

ת: הלוואי שתישרף. וזו קללה נוראה. אני תמיד פוחד שמא רגע אחרי שאני פולט אותה הנהג הזה באמת יתהפך, יעשה לי סלטה מול העיניים ויישרף על הכביש המהיר.

ש: איך אתה מתמודד עם חגירת הילדים?

ת: הסברתי להם את חשיבות העניין, והם הפנימו זאת עד כדי כך, שהם מזכירים לי לחגור את חגורת הבטיחות שלי עצמי.

ש: מה דעתך על הדוגמה שאתה נותן לילדים שלך?

ת: לצערי הם למדו ממני לצעוק על נהגים 'סע, סע כבר!', והם עושים זאת כיום בחדווה רגע אחרי שאנחנו נעמדים בפקק, אבל גם כשאנו חולפים עם עגלת התאומים ברחוב, ויותר משתי מכוניות עומדות זו אחרי זו בצומת. וזה מביך. מלבד זה שלמדו לצעוק כמו בהמות, כלומר כמוני, על נהגים אחרים, נראה לי שאני משמש להם דוגמה טובה. הם אפילו מזכירים לי לא לנסוע מהר. 'אני לא אוהב לנסוע מהר,' הם אומרים. נדמה לי שזהו הישג חינוכי ממדרגה ראשונה, המפצה על הצעקות שלמדו ממני לצעוק בכבישים.

*

פעם, לפני כמה שנים, כשעוד הייתי יחיד, נסעתי לפגישה עם חברתי הטובה עדנה בבית הקפה במרכז המסחרי הישן במעוז אביב. נהגתי בכביש התערוכה. חשבתי על משהו. לא זוכר מה. נדמה לי שזה היה מחזה או תסריט שכתבתי באותה עת. לפני שהספקתי לומר דבר, מצאתי את עצמי חובט בעוצמה, במהירות של 70-80 קמ"ש, במכונית שעמדה לפניי, ובדיוק התכוונה לפנות שמאלה. למרבה המזל לא נגרם נזק לאיש, אלא למכוניות בלבד.

פעם, ביום שלישי שעבר, חזרתי בתשע וחצי בערב מסדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק. נסעתי בכביש התערוכה. בצומת של המרכז המסחרי הישן במעוז אביב טעיתי לחשוב, שהרמזור הירוק לנתיב השמאלי בלבד מסמן גם אפשרות נסיעה ישר. נתתי גז בדיוק כשמכוניות החלו פונות בצומת, חוצות את דרכי, בדרכן לתוך מעוז אביב. בנס היה הנהג הראשון בהן ערני יותר ממני, ובלם באמצע הצומת. אני בלמתי מחצית השנייה אחריו. לא קרה כלום.

באותה צומת, בגיל שבע עשרה, כמדומני, נסעתי עם חבר מהתיכון, עודד שחר היה שמו. נדמה לי שאז דווקא הוא נהג, והיינו מעורבים בתאונת דרכים. לא קרה כלום.

אני חושב שאני נהג מחורבן. או לא מרוכז מספיק בנהיגה. אולי כדאי לסדר לי תקציב מוניות. מה שבטוח זה דבר אחד – אני צריך לחדול לגמרי לנסוע בכביש התערוכה. פעם אפילו דמם לי שם הרכב, באותה צומת, זו של המרכז המסחרי הישן במעוז אביב, בליל שישי, בדרך לארוחת שבת אצל אבא שלי.

אסור לי לנסוע בכביש התערוכה. נקודה.