חדוות קטנות

היום, אחרי היומיים המתישים של יום הכיפורים, הילדים חזרו לגן, ואני יכולתי לשבת ולעבוד בשקט. כל כך כמהתי לשקט הזה.

אמנם, במהלך החג קרו הרבה דברים יפים. למשל, כשדניאל אחז בשירותים בגליל של המתקן לנייר טואלט, ומיכאל פנה אליו ושאל אותו – "אתה רופא?" ודניאל ענה, "לא, אני ילד חמוד."

כששמעתי את הדיאלוג הקטן הזה ביניהם נמסתי. כי כמה ימים לפני כן, כשהחזקתי את דניאל בידיי, אמרתי לו שהוא ילד חמוד, והוא אמר לי "אני לא ילד חמוד." "אתה כן," השבתי לו, "אתה ילד חמוד ומקסים וחכם, ואני מאוד אוהב אותך." אבל הוא התעקש. "אני לא ילד חמוד."

והנה, מקץ יומיים זה התהפך, והדימוי העצמי שלו הוטב בהרבה. וזה שימח אותי.

והיו גם המפגשים והטיולים של החג. בערב החג נפגשנו עם עופר, ערן ומתן בגן השעשועים השכונתי, ולמחרת, כבר בשמונה בבוקר, שבנו ופגשנו אותם בחוף הים. לקחתי איתי לשם את ארוחת הבוקר, ונהניתי לראות את מיכאל ודניאל יושבים ואוכלים מקעריות פלסטיק ביצה קשה, עגבנייה ומלפפון חתוכים וחצאי ענבים. ואחר הצהריים יצאנו כבר בארבע מן הבית, כדי לא להפריע לאילנה בשעות האחרונות של הצום, והלכנו ברגל במעלה שדרות רוטשילד. התעכבנו במתקני המשחקים בשדרה, ואחרי כן דניאל ביקש ללכת לכיכר הבימה, הוא ממש הגה את השם, וגם רץ לשם במהירות הבזק.

הכיכר הייתה מלאה בהורים ובילדיהם. פגשתי בה את חברותיי מן התקופה שעבדתי בה ב"קאמרי," יפעת ומירית, ושמחתי מאוד. גם הילדים נהנו שם, ובכו מרה כאשר הכרחתי אותם לשוב לעגלה, כדי שנתחיל את כל הדרך הארוכה חזרה הביתה, כך שנגיע הביתה עם ליל, לשעת הארוחה והרחיצה והשינה.

אבל מה ששימח אותי יותר מכול היה, שהבוקר שבו למעון, ואני יכולתי לשבת בוקר שלם ב"אספרסו בר," ולסיים את עריכתו של רומאן שאני עובד עליו מזה זמן. זוהי קריאה אחרונה, בתדפיס נייר, של רומאן שערכתי כבר בחודשים האחרונים על גבי המחשב. כמו תמיד, כשאני קורא ספר בנייר אני מבחין באלף אלפי דברים שעוד כדאי וראוי לתקן בו, שלא הבחנתי בהם בקוראי אותו על גבי המסך. הקריאה בנייר, עם עט ביד, היא קריאה אחרת לגמרי. במהלכה אני הרבה יותר מרוכז, ויכול ללכוד כל אי בהירות, אי סדירות או תקלה בארגון הביטים, הפעולות הריגשיות, בטקסט, וגם במיקומו של מידע. מתי הוא מופיע בכתב היד כרגע, ומתי לדעתי עליו להיות בו.

במקביל, אני מתחיל כעת לערוך עוד שני ספרים חדשים, אף הם רומאנים, כל אחד שונה לגמרי ממשנהו בסגנונו, באווירתו ובעולמו. וזה מה שכל כך מרתק, וגם מאפשר לי לעבוד עליהם במקביל. לדלג מעולם לעולם ולנוח בתווך.

אבל הלילה, הלילה היה לי כיף במיוחד. כי הלילה, שהיה נעים וקריר, ורוח לא נשבה בו, יצאתי לחצר, ראיתי שאני יכול לפתוח בה שולחן, להעמיד עליו את מכונת הכתיבה, חבילת דפים לבנים ונר דולק, כדי לא להעיר את הילדים משנתם, ולעבוד על שירים שלי.

נכנסתי לחדר, הוצאתי ממנו את סלסילת השירים, שהכנתי בה, זה מכבר, ערימת שירים לעבודה, ובהם שירים ישנים וחדשים, שמעולם לא ראו אור, הכנסתי דף למכונה והתחלתי עובד.

עבדתי על חמישה או שישה שירים. זה הכול. אבל זה המון. זה הרבה. ואז, לאה, אבל מאושר מן התוצאה, ובעיקר מן התהליך, החזרתי את הסלסילה ואת מכונת הכתיבה הביתה, והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.

הורותי שינתה לחלוטין את חיי. מאז נולדו לי בניי, וככל שגדלו, ירדה יכולת ההשתכרות שלי בכשישים אחוזים. זה מקשה עלי מאוד, ומכריח אותי לעבוד שעות ארוכות אל תוך הלילה או מוקדם בבוקר, כדי להתפרנס. כתוצאה מכך, שעות הכתיבה שלי הולכות ומתמעטות. אבל אני לא מתלונן. יש לי ילדים נהדרים, שאני פשוט מאוהב בהם, ועם עוד כמה לילות סתיו, ובקרים חופשיים, עד תחילת נובמבר, אז אשוב ללמד במרבית ימי השבוע, יש סיכוי שאצליח הן לערוך את שני הספרים הבאים שהתחייבתי אליהם והן לעבוד על יצירתי.

ובעבורי אין משמח מזה.

עוד כשהייתי נער נשבעתי, שלא אביא ילדים לעולם אלא כאשר אהיה סמוך ובטוח, שאני מוכן להסיט הצידה את עולמי הפנימי, את יצירתי, כדי לגדלם. וכך עשיתי. עתה, אני משתדל למצוא איזון מחודש בין הורותי לבין יצירתי ולבין ההכרח להתפרנס.

זה לא קל. אבל ברגעים שזה מצליח, זה נפלא.

אבל דבר לא ישווה לתענוגות הקטנים של נישוק רקתו של דניאל, המצטנף בי כדי להירדם, ממלמל, בעוד עיניו כבר עצומות, "אבא לא ילך, אבא ישכב," ובנישוק בטנו של מיכאל, השוכב, עיניו פקוחות לגמרי, בחשכה, מדבר אל עצמו ומספר לעצמו סיפורים.

או, כמו שאמר היום לי ולאבי, כשישבנו איתם בכיכר רוטשילד, והוא החזיק בידו הקטנה פתק תשלום לחניון, שזנב מתחתית המכונה לתשלום, "אני כותב."

"מה אתה כותב, מיכאל, סיפור?"

"כן."

"אתה רוצה לכתוב ספר, כמו אבא?"

"כן. אני כותב."

אני לא צריך שום דבר יותר מרגע כזה כדי להיות מאושר, ואז לתפוס אותו בידיי, להשכיב אותו על ברכיי ולהגיד לו שאני רוצה לאכול אותו. מרוב אהבה, כמובן.