השבוע, מעל במת הכנסת, הביע ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, את אהדתו העמוקה לחה”כ איציק שמולי, שביטא באותנטיות רגשית עמוקה את מה שמסעיר את כול חברי/ות הקהילה הלהטב”קית בישראל – האפליה בחוק הפונדקאות. בדברי התשובה הקצרים-מדי שלו אמר ראש הממשלה, כי הוא אישית בעד התיקון לחוק, אך עדיין אין לו רוב להעביר אותו. והנה, היום כבר ברור כי אותו ראש ממשלה חסר רוב, ממהר לגייס לו רוב כדי לחוקק את ‘חוק גדעון סער,’ כלומר, תיקון חוק יסוד באופן שיקבע, שנשיא המדינה יוכל להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה לאחר בחירות רק על ראשי מפלגות, ולא על חברי כנסת אחרים. אפילו נודע שיו”ר מפלגת “כולנו”, משה כחלון, יישר קו עם נתניהו בעניין תיקון זה.
יש לנו ראש ממשלה עם סדרי עדיפויות מעניינים, ייחודיים. כאשר מדובר בפרנויה הפרטית שלו, או בכול הזוטות הכרוכות במימון ובניהול משק ביתו, הוא יודע להשיג רוב במהירות הבזק. אבל כשמדובר בזכות להורות של קהילה שלמה, מופלית וכועסת-בצדק, הוא מלין על כך שאין לו רוב.
בקיצור, בנימין נתניהו שוב גלגל עיניו לשמיים, וחשב שבכך פטר את הקהילה. בלא כלום. בשקר. כמו עוד הרבה שקרים וספינים שפיזר במהלך כהונתו עד כה.
היום, בדרכי מן הגליל לתל אביב, שמעתי גם את דבריהם הכואבים של שמחה ולאה גולדין, הוריו של הדר גולדין, ושל זהבה שאול, אמו של אורון שאול. הם סיפרו איך ראש הממשלה סיבן גם אותם. בשנת 2016, למשל, הבטיח שיכלול את השבת הבנים, יחד עם אברה מנגיסטו, בהסכם עם טורקיה. אחרי שחתם על ההסכם בלי לכללם בו, הבטיח שטורקיה תטפל בהשבתם. לא מכבר עשה אותו הדבר בנוגע להסדר מול עזה. הבטיח שיכלול את השבתם, וכעת מעביר את האחריות למצרים.
השקר והספין הם כלי העבודה של בנימין נתניהו, כלפי כול אזרח ומגזר במדינת ישראל. בארגז הכלים שלו ישנם גם השיסוי, הפילוג וההסתה, כפי שבאו לידי ביטוי בחקיקת חוק הלאום המיותר, הנתעב, המחוויר לנוכח אצילותה וחכמתה של מגילת העצמאות.
כך הוא ממשיך ומדרדר את החברה הישראלית אל תהומות שלא שיערנו, שלא ידענו כלל.
*
אלה בדיוק הדברים שהוציאו אותי משולחן הכתיבה שלי, ומן הרומן הבא שאני כותב, על מרטיר יהודי במאה השבע עשרה, בדרום אמריקה – אל הפוליטיקה. ולא סתם אל הפוליטיקה, אלא אל הקמת מפלגה עצמאית.
בגיל 58, עם ניסיון החיים שצברתי במאבקי האישי להבניית הזהות שלי כיהודי, ישראלי, סופר והומו, וגם כאב גאה, וכול המאבקים, הביקורת וההתנגדויות שחוויתי כול חיי, ואחרי שורה של ספרים מאחורי ועוד שורה של ספרים לפניי, ועם שני בנים מדהימים שהולדתי מפונדקאות בהודו ואני מגדלם לתפארת כמעט לבדי – יכולתי לפנות לאחת המפלגות הקיימות, ולנסות להשתלב שם, אם דרך פריימריז ואם דרך שיריון על הטיקט הייחודי שלי. גם הומו, גם יהודי, גם חילוני, גם ישראלי בעל השקפות חברתיות מוצקות.
בכל זאת, בחרתי להקים את שווים, מפלגה ישראלית גאה, כי הבנתי שזה השלב ההכרחי הבא באבולוציה הפוליטית והארגונית של הקהילה, שאני הייתי מבין ראשוניה ומבין מחולליה. שולה אלוני, זכרה לברכה, עשתה בשבילנו הרבה מאוד, קודם כול בביטול החוק האוסר על קיום יחסים הומוסקסואליים. יעל דיין, תיבדל לחיים ארוכים, עשתה למעננו במגוון תחומים, החל מביטול האפליה בצבא ועד אלף ואחד נושאים אחרים. גם התאים הגאים במפלגות השונות עושים עבודה נהדרת.
אבל כול זה, במצב הבין-גושי ובהרכב הקואליציה הקיים, לא מאפשר ולא יאפשר לנו להשיג תוצאות ברורות, להביא את השינוי שאנו מייחלים לו – נישואין חד-מיניים, אבהות חד-מינית, רישום הורות חד-מינית בתעודות לידה וזהות, סיום האפליה נגד טרנסים/ות, טיפול בפשעי השנאה והאלימות נגד בני/ות הקהילה, ועוד.
הרי ראש הממשלה המכהן במשך הזמן הארוך ביותר בתולדות ישראל מבהיר לנו, שגם אם חברי אמיר אוחנה יגיש את הצעת התיקון שלו לחוק הפונדקאות, היא לא תעבור, כי אין לו רוב. וכך יוצא, שסגן השר ליצמן קובע לנו את גורלנו. האם האדון ליצמן הוא שיקבע לי, לכם ולכן, האם אנחנו יכולים להינשא בישראל או להביא ילדים בארץ, אם לאו? כך אתם/ן רוצים/ות להמשיך? או אולי עם הטריק (המקסים באמת) של מפלגות האופוזיציה, שחבריהם וחברותיהם הצטלמו עם ‘חבילות שי’ של הצעות חוק לטובת הקהילה, אבל עוד לפני העלאת הסרטון הזה לרשתות החברתיות הצעות החוק שהגישו נפלו חלל על מזבח הקואליציה של ליצמן?
לא תודה. אני לא בנוי לשבת במפלגת אופוזיציה. שם מאוד יפה, הומני, אנושי וצודק. אבל שם לא משנים מציאות.
אני בא לפוליטיקה כדי לעבוד, ומתכוון לקחת את הקהילה אל תוך הממשלה הבאה. זאת, כמובן, אם אותה קואליציה תספק לנו שני דברים – ארגז כלים לטיפול בצרכי הקהילה, והסכמה למשאל עם ומימוש תוצאותיו, בכול הנוגע לשוויון זכויות לקהילה.
הבהרתי בכמה תכניות רדיו לאחרונה, שאכנס לכול קואליציה שתספק את הדברים האלה. זה עורר עלי את חמתם של חברים וחברות קרובים וקרובות שלי, המכירים אותי היטב. אפשר להבין אותם/ן. אנחנו מכירים לא מהיום, ובעבורם הפרגמטיזם שאחז בי פתאום הפיל בליבם בהלה.
אז אבהיר כאן שוב. אני לא איש שמאל ולא איש ימין, לא דתי ולא חילוני, אני איש שמאל שלא מוכן לשמוע את המילה ‘זכות השיבה’ או ‘כיבוש’, ואני חילוני ששומר כשרות בביתו, מתפלל, מקדש על הנרות ועל היין, אבל לא צם ונוסע בשבת. אני מתעמק בכתבי היהדות ובלשונה, ומאמין באלוהי ישראל, לא כישות שמימית, אלא כישות הנבראת מכוח אמונתי בה. ואני הומו שחי בעבר עם נשים, שמחובר לנשים, ואפילו נמשך מדי פעם לנשים, אבל מעדיף לחיות את חיי הרגשיים והאינטימיים עם גבר. אני גם סופר שכותב סיפורים יהודיים בלשון יהודית, לא סופר ישראלי רגיל, ואני משורר שהוא סופר שהוא מחזאי שהוא מורה לכתיבה וגם איש יחסי ציבור ותסריטאי ומחזאי וסופר ילדים ובלוגר. קאפיש? אף אחד מעולם לא הצליח להכניס אותי לתבנית, או לתגית. זה אבוד מראש.
וכך בדיוק אני גם בונה את מפלגת שווים. מימין ומשמאל ומן המרכז, מדתיים וחילוניים, מחבר’ה מקהילת הלהטב”ק וגם מאנשים מן המגזרים המודרים.
חברים וחברות, שיהיה לכם/ן ברור, לא נכנסתי ל’משחק’ הזה לפני חודשיים כדי להתמזמז באור הזרקורים. אני לוקח את הקהילה לממשלה הבאה. בגילי, אני מניח שאני בא לממשלה ולכנסת רק לקדנציה או שתיים, כדי לתקן עוולות חברתיות, כלפי הקהילה ולא רק כלפיה. גם כלפי הורי החיילים השבויים בעזה, הקשישים והגמלאים שאפילו השרה לענייני גמלאים הצביעה נגד החוק, שביקש להשוות את הפנסיה שלהם לשכר הממוצע במשק, כלפי הנכים, שקצבותיהם נשחקו, כלפי החד-הוריים/יות, כלפי התלמידים המיוחדים, וכמובן כלפי הערבים, הדרוזים, הצ’רקסים והבדווים, כול נפגעי חוק הלאום המבוזה.
אני לא מחפש קריירה. יש לי אחת. לא רעה. אפילו מוצלחת. אני סופר. מזה יצאתי קצת לאחרונה – ולשם גם אחזור. אולי כבר מחר בבוקר, על מכונת הכתיבה הישנה שלי. אני גר עם שני בניי המדהימים על פסגת הר בישוב תובל, מעל כרמיאל, וכול לילה, כשאני חוזר מיום מפרך בתל אביב, בהוראה ובפוליטיקה, אני יוצא לגינה, קוטף גרניום לימוני, לימונית ומרווה, ושופת לי קנקן של תה.
אבל יש לי שליחות ציבורית, שעלי לקיים אותה. הייתי האדם השלישי, כנראה, אחרי חבריי תיאו מיינץ ז”ל וחנה קליין, תיבדל לחיים ארוכים, שיצא אי פעם בפומבי מן הארון במדינת ישראל, בשנת 1986, עברתי עם הקהילה חלקים ניכרים מגלגוליה השונים, נלחמתי בצנזורה על סרטי גייז, באלימות כלפי גייז בגן העצמאות, בהדרת נשאים ועוד הרבה. ועכשיו אלחם למען הבראת החברה הישראלית – השבת ערכי השוויון והערבות ההדדית, שכולנו גדלנו עליהם, ונשחקו עד עפר, הן כלפי הקהילה הלהטב”קית והן כלפי כלל המגזרים המודרים, המרכיבים את פניה של החברה בישראל.
וכדי לקיים את החזון הזה, אעשה מה שעושים בפוליטיקה. אשמח לשבת בממשלת מרכז-שמאל, אך בה במידה אסתום את האף המאוד רגיש ואנין שלי, ואשב גם בממשלתו של השקרן הזה, בנימין נתניהו, בתקווה שיעדיף לחבור למפלגה להט”בית מאשר לחרדים, יבטיח משאל עם על זכויות הקהילה וגם יעמוד בו. ככה זה בפוליטיקה. אמנות האפשר.
אבל אם אתם חושבים שאתן את ידי לתועבה כמו ‘חוק הנאמנות בתרבות’ או כול מיני שיגיונות כאלה, אתם טועים.
במילים אחרות, אני אעשה כל מה שביכולתי כדי לפורר את המבנה הגושי, את התפיסות המאובנות של ימין ושמאל, שיותר משהן מסייעות לפיתוח ישראל הן משמשות כיום ככלי להחרבתה בידי הנ”ל, ומעמידות את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בלב הווייתנו. ואין זה הכרח כלל.
אם אתם רוצים להמשיך להתחרבש בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, סבבה. מבחינתי, שיתחולל קודם ‘אביב ערבי’ בעזה. שכול צעירי עזה, המוציאים את נשמתם, תרתי משמע, על הגדר, יזרקו משם במו-ידיהם את החמאס, שמדכא והורס אותם, אחרי שזרק את אנשי הרשות הפלסטינית מן הקומות הגבוהות, ושיבר את גפיהם (שאוחו בבתי חולים בישראל) – ויבואו לדבר.
אותי מעניינת החברה הישראלית. האחות הקשישה שזעקה הלילה בתכנית הערב בגלי צה”ל, שהיא לא יכולה לראות קשישים מחטטים בפחי האשפה, שזה לא צודק, אחרי שכול חייהם נתנו בשביל המדינה, וכעת הפנסיה שלהם נגזלת. אותי מעניין חברי הטרנס שפוטר השבוע ממקום עבודתו, הממלכתי, רק כי חשף את זהותו כטרנס. אותי מעניינים כל הזוגות שרוצים להביא ילדים מפונדקאות ולא יכולים, או רוצים להינשא בישראל ולא יכולים. ואני מדבר לא רק על זוגות חד-מיניים, אלא גם על זוגות סטרייטים, של עולים ממדינות חבר העמים.
ולכן, אני גם רוצה לראות את הפנתרות הוורודות מרימות דגלי גאווה לא רק במאבק למען חוק הפונדקאות, אלא גם בהפגנת הקשישים שחסמו הערב כבישים בתל אביב, ובהפגנות הנכים, בהפגנת הערבים ובהפגנת הדרוזים. אני רוצה שהקהילה תוביל את המאבק החברתי לשינוי פני הארץ הזאת.
ואם תקשיבו לי, וכך נעשה, בשילוב כוחות בין המגדרים המודרים, גם ננצח.
לפני שבוע אמר לי איש חכם אחד, פרופסור ידוע, שביקש להישאר בעילום שם, ש”הקהילות הלהטב”קיות הן חוד החנית של הדמוקרטיות בעולם המערבי.”
הוא לגמרי צודק. ועכשיו צריך להוציא את החנית של הקהילה הלהטב”קית בישראל, ולצאת איתה לקרב על דמות החברה הישראלית בכללותה. ובתוכה גם על השוויון לקהילת הלהטב”ק.
ביום שלישי הקרוב, בשעה 19.30 בערב, תתקיים עוד אספת מצטרפים/ות חדשים/ות למפלגת שווים, במרכז תל אביב. אשמח מאוד אם תבואו לשמוע ולהשמיע, ואם אתם/ן רוצים/ות להימנות על הרשימה המכובדת של 120 המייסדים/ות, הביאו אתכם/ן גם אישור על אזרחות ממשרד הפנים. זה עניין של 10 דקות בתור, 90 שקלים – ועזרה מכרעת בהקמת המפלגה.
תודה ולילה טוב לכולכם/ן.
נ.ב.
ותתרגלו. באתי הנה כדי להישאר. ויש לי קול חזק. למדתי את זה מהרס”ר שלי במפקדת חטיבה 188 ברמת הגולן. רס”ר אפרגן. אני יודע לצעוק. לא מדבר בקול מבויש, שקט או חיישני.
יאללה ביי.
