חרטה. או: לתכנן את התחקיר הבא.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (132).

     אמש הלכתי לישון די מוקדם. הייתי גמור מעייפות, מיום של טיסה לאיזמיר הלוך ושוב, רק כדי לבקר בבתי הכנסת בה, וממה שראיתי שם. קמתי בארבע בבוקר, ערני ומפוכח, וקצת עצוב. הנסיעה לגליפולי, שתכננתי לעשות אותה ברכב שכור שכבר הזמנתי ושילמתי עליו, הייתה חשובה לי, ולמהלך ספרי. אני גם מאד נהנה כאן. השבוע הזה בטורקיה גילה לי שהעולם כבר שב למנהגו, כאילו אין ולא הייתה כלל קורונה, שתשוקת החיים ורצון החיים של בני האדם חזקים מכול מגפה. ההכרה בזה גם הבהירה לי עד מה עמוק הבידוד ששקעתי בו בתובל. ההתנזרות, הבדידות, הריחוק מבני אדם. זה ניער אותי כהוגן.

     הבוקר דיברתי עם אבא שלי ועם אחי. שניהם אמרו, שרמת האזהרות בישראל מטורפת, ושהמתיחות מול איראן אינה רק לגבי ישראלים בטורקיה ובמדינות אחרות, אלא גם בנוגע לאפשרות שאיראן תנסה לתקוף את ישראל באמצעות שליח. ביני לבין עצמי אני תוהה, עד כמה זה ממשי, ועד כמה הטירוף הזה הוא פרי הפמפום האינסופי של האזהרה, על ידי כלי התקשורת, המחפשים להם דרמה יומית כדי לטלטל בה את תודעת הצופים. הרי כולנו חיים בארץ על הרעל הזה.

     אבל לא יכולתי להתעלם מן הסכנה. איך אחי כתב לי, 'נקטת בזהירות וזו בדרך כלל לא טעות.' והוא צודק. יתר על כן, ממילא תכננתי לקיים ביולי-אוגוסט את חציו השני של התחקיר, בצורת שבוע נופש עם ילדיי בסלוניקי, מקום למשפחות לנפוש בו, ובעבורי חלק נוסף של התחקיר. אם כך, אמרתי לעצמי הבוקר, אם הנסיעה לגליפולי כל כך חשובה לי – אתן לדברים להירגע קצת, אראה איך מתפתחים העניינים במהלך יוני, ואם לא תפרוץ מלחמה והעוינות תִשָׁכּך, נטוס לסלוניקי דרך איסטנבול וגליפולי, וכך לא אפסיד דבר, רק אדחה אותו בכמה שבועות.

     נסיעה עם הילדים היא שונה לגמרי מנסיעה עם עצמי ועם קטי. זה ברור לי. אבל זה המרב והמיטב שאני יכול לעשות,  בהתגוששות בין רצונות סותרים, כמיהותיי שלי והגיון המל"ל. נחזור הביתה, את יוני ויולי אנצל למפגשי חודש הספר ולכתיבת הסצנות הנוספות לספר על פי כול מה שראיתי וחוויתי, ובאוגוסט, אי"ה, נטוס להמשך התחקיר, והפעם ביחד. וכך יבוא גם מסע התחקיר שלי לידי מלאוּת.

     ואם בענייני זהירות עסקינן, גם ביקשתי מאבא שלא יבואו לשדה התעופה לקראתי, ואז יהיה עלי לנהוג כול הדרך חזרה לתובל. אקח רכבת מנמל התעופה לכרמיאל. די בזה שיאספוני משם. את סצנת נמל התעופה נשמור לנסיעתנו המשותפת, בע"ה. ויבואו על כולנו שלום וברכה.

     אז כן, עד כמה שזה לא ייאמן. הערב כבר אנחת על הכיסא בחדר העבודה שלי בתובל, ואביט בספרים מסביב, בעץ התות הנשקף מבעד לחלון חדרי, ואדע ששבתי הביתה.

     ובזכות זה אפילו אזכה לצפות בבניי מחוללים את הריקוד שהם עמלים עליו כעת, לקראת טקס חג השבועות, בתובל.

     שיהיה לכולנו יום נהדר.