יומן מלחמה (246)
חברה ותיקה שלי אומרת, שאני לא צריך לשתף את ענייני הבריאות שלי בפייסבוק. היא צודקת. אני מאד משתדל. לו הייתם יודעים כמה בדיקות ומפגשים עם רופאים עברתי מאז הניתוח בעורק השמאלי למוח, שאירע בתחילת יולי, הייתם תופסים ראשיכם בידיכם.
אבל מהבדיקות של אתמול והיום פחדתי במיוחד.
אתמול עברתי בדיקה אקו דופלר חוזרת של עורקי הצוואר אחרי הניתוח. עשיתי אותה במכון מאר במג'ד אל כרום, הכפר הקרוב אלינו. זה היה קרוב ונוח. לשמחתי קיבלתי היום את התוצאות. עורקי הצוואר שלי חופשיים לחלוטין. מה שבכל זאת ציער אותי הוא, שהארנק שלי, ובו כול מסמכיי – תעודת הזהות, רישיון הנהיגה, כרטיסי 'מכבי' שלי ושל הילדים, כרטיסי האשראי וגם תעודות חבר בארגונים שונים – נעלם.
חיפשתי אותו במכונית, בדרך, והיום שבתי לשם כדי לבדוק בבתי העסק במתחם ובמכון 'מאר' אם מישהו הביא להם ארנק. לצערי תשובתם הייתה שלילית. כך גם במשטרת מג'ד אל כרום. לכן לא הייתה ברירה בידי אלא לחסום את כרטיסי האשראי שלי ולהזמין את כול המסמכים מחדש.
ואז נזכרתי שמרקורי בנסיגה. ואין מתאים מזמן זה לתקלה כזאת.
הבדיקה השנייה, ממנה פחדתי מאד, הייתה בדיקת מוליכות חשמלית בידיים וברגליים, EMG, בבית החולים 'זיו' בצפת. כן, בסופו של דבר הצלחתי להשיג את בית החולים שם ולקבוע לי תור. אבל נסעתי לשם בפחד גדול. חברה אחת שלי סיפרה לי השבוע, שהבדיקה ברגליים כואבת מאד. חבר אחד שמע את פחדיי וצחק. "אני עברתי את הבדיקה הזאת בפנים," אמר. "אתה מתאר לעצמך מה זה?"
אבל לשמחתי, מי שקיבל את פניי היה רופא נוירולוג ושמו ד"ר ספדי, ממג'דל שאמס, והוא היה אדיב וזהיר, הרגיע אותי ואפשר לי לעבור את הבדיקה הזאת במלואה. לשמחתי הגדולה עוד יותר מסר לי שמצב העצבים בגופי תקין. כנראה שתופעת הנימול בגפיים, המסרבת להרפות ממני, מקורה בלחץ מעמוד השדרה בצוואר. חוליות 5-6.
בימים הקרובים אקבע פגישה עם הנוירולוג ועם המומחה לעמוד השדרה הצווארי, שעבר לעבוד בבית החולים 'הלל יפה' בחדרה. אחריהן אני מקווה שתהיה לי תמונה ברורה יותר של מצבי, ואוכל להירגע מזה.
כפי שאמרתי לד"ר ספדי, אין לי ספק שהתופעה הזאת קשורה למצב המציאות. שמצב בריאותי לא היה כזה מעולם, ואין זה פלא שהתופעה המטרידה הזאת, הנימול בגפיים, התפרצה במהלך שנות המלחמה, הטבח וההפיכה המשטרית. זה המחיר שאנחנו משלמים על המצב שאנו כלואים בתוכו, והלוואי ונצליח לשנותו.
למלהקת שפנתה אלי הערב, בהצעה לשבץ אותי בתוכנית מיוחדת, אמרתי תודה על כך שחשבה עלי, אבל שאני עם מיתר קול אחד משותק. אני יכול לעשות זומים, ואפילו הצטלמתי לאחרונה לסרט קצר של ענת גונן, במסגרת סדרה שהיא מכינה על חיים בתוך אי ודאות. אבל בכל המקרים הללו הייתי במצב דיבור מיטבי, בלי צורך להיאבק על זכות הדיבור שלי עם משתתפים אחרים, וכעת אינני מתאים או יכול לעמוד בפורמט של דיון ריאליטי, או להבדיל – בנאומים בהפגנות.
רוב יומי עובר עלי בשתיקה מוחלטת ממילא, בשעה שאני עובד על ספרי או ספרי אחרים. את תרגול הדיבור שלי אני עושה בתרגילים שנותנת לי תרפיסטית הקול מ'מכבי' ובשיעורי הזום שאני מעביר, וגם בשיחות עם ילדיי. אתמול והיום הצלחתי אפילו להרים את קולי מן הקומה הראשונה לקומה השנייה, והם שמעו אותי.
די לי בזה.
מה שכן, עולה בדעתי ליצור לי פינת וידיאו קטנה, ושמה "להחזיר את הקול". בפינה זו אקרא בכול יום שיר של משורר/ת אחר/ת מריבוא ספרי השירה שאני מקבל לביתי. זה יהיה תרגיל בהשבת הקול לעצמי, וגם לשירה הנפלאה הנכתבת כאן כעת. ואם רק יהיה לי הכוח לזה, אתחיל להקליט את עצמי ואכין זאת ואודיע על כך.
ובינתיים, ערב טוב מתובל. שמרו על הקול שלכם ועשו בו שימוש נכון. תרתי משמע. זה המון.
