לפני רגע סיימתי לצפות בסרט החתונה המרגש של מיקי מוכתר ואריק עורי, שהפתיעה את מיקי בטקס חופה שלם, בתום אחת ההצגות שלהם, לפני שבועיים.
נתקלתי בו במקרה, בפייסבוק, אבל הוא כול כך ריגש ושימח אותי. כי אריק ומיקי היו מיושבים הקבועים של ה"אספרסו בר" בשדרות רוטשילד הרצל, שם הייתי יושב במשך שנים וכותב את ספריי. וכך התיידדנו שם. והם היו עדים לציפייה המתוחה שלי להולדת בניי, ואחרי לידתם מיקי גם שיחקה והצחיקה אותם לא פעם, ביושבם בעגלת התאומים, ואחרי כן גם הזמינו אותנו להצגותיה.
והנה הם נשואים, ומחזיקים בבנם הפעוט מתחת לחופה, והלב נמלא על גדותיו.
אך כול סוף השבוע הזה היה דומה. הוא התחיל בעבודה מאוד חזקה שהייתה לי עם יצחק ביום חמישי, שעוד אעלה הנה משהו מכול מה שכתבתי עליה, ועיקרה הוא ריפוי הילד הפנימי שבי. הוא המשיך בהבנה שזה מה שמתחולל בקרבי. סוג של ריפוי פלאי שלא הייתי מעלה על הדעת שהוא אפשרי כלל.
ואז החל יום שישי, עם סדנה במכללת כנרת, שרק שלושה מחבריה הגיעו למפגש, ואני אמרתי בלבי, שאני בעל שליחות בדרכי הכתיבה, וכול מי שבא ללמוד ממני מבורך, ויקבל ממני את המיטב שבי, וכך היה. ואחרי כן טסתי כדרכי חזרה הביתה, ומכיוון שהזמנו משפחה אהובה מן הישוב לאכול איתנו יחד ארוחת ערב, היה עלי להספיק לנקות את הבית ולבשל.
ומיכאל ודניאל המקסימים, מרצונם ומיוזמתם, הציעו לי עזרה, ושטפו לבד את הרצפות וגם שאבו אבק וערכו את השולחן. אמנם, הם ערכו אותו ב'כתב ראי,' הפוך, אבל עזרתם שמחה אותי מאוד. וגם הקלה עלי. יכולתי להתפנות לבישול.
ארוחת הערב עם החברים הייתה חמה, ושוחחנו הרבה על החיים ועל תובל, ואחרי לכתם הילדים הלכו לישון רק בתשע בלילה, ואני נעמדתי להכין חמין לשבת. התחזית החורפית עוררה בי את התשוקה לחמין, ולכן גם הפשרתי מראש בשר וקילפתי תפוחי אדמה והשריתי שעועית וגריסים.
זה נגמר באחת עשרה בלילה. סיר החמין החדש שקניתי, סיר גדול שיספיק לי לאירוח כול המשפחה, נכנס לתנור, ואני הלכתי לישון אחרי קריאת עיתוני השבת.
הבוקר הילדים שיחקו כול היום בחוץ, ואני ניצלתי את הזמן כדי לעשות משהו שאני חייב לעשות כבר מזמן. סיכום הוצאות של כול שנת 2017 ובניית תקציב ל-2018. זה גם הזמן האידיאלי לעשות כן, בסיום השנה.
ואז הזמנו את השכנים שלנו לאכול איתנו צהריים, וכשסיימנו הצעתי לילדים לבוא לישון איתי בצהריים, כדי שיהיה לנו כוח לבלות יחד, בסרט מדובב לעברית, בבית הקולנוע בכרמיאל.
בחרתי בסרט "פרדיננד." הוא מספר על שור מתוק ורחוק מאלימות, שהחיים מכריחים אותו אל הזירה, אל מלחמה במטאדור שזהו הקרב האחרון שלו. המטאדור אפילו פוצע אותו בירך, אבל השור מסרב להילחם בו. ובסופו של דבר, הקהל יוצא מגדרו בבקשו מן המטאדור לחוס על חייו של השור, והשור חוזר, בלווית ידידיו אל הילדה האוהבת שגידלה אותו.
כשיצאנו מבית הקולנוע פרץ דניאל בבכי. בכי עז. עם דמעות. "אני נורא עצוב," הוא אמר. "למה לקחת אותי לסרט הזה!?"
"מה קרה, דניאל?" נבהלתי, "הרי הסרט נגמר טוב."
"כן, אבל המטאדור פצע את פרדיננד, ועשה לו שריטה בירך!" בכה דניאל את ליבו.
רק יצאנו מבית הקולנוע הבחין בבובות קטנות ומתוקות בחלון ראווה סמוך. מיד נעלם בכיו. "אבא, אני רוצה בובה כזאת," קרא.
"אבל יש לכם כבר כול כך הרבה בובות כאלה בבית," מחיתי, "אולי ממתק במקום?"
דניאל התעקש, ואני הבנתי שזה מה שנחוץ לו בדיוק ברגע זה, כדי לעודדו. אז קניתי לשניהם שתי בובות, ונסענו חזרה הביתה. ניצלתי את זמן הנסיעה אל ההר כדי לספר להם, שכעת שוקלים לבטל את מלחמות השוורים בספרד, כדי לחוס על חיי השוורים, ודניאל ביקש שנודיע למשטרה על כול אדם שממשיך בזה, בספרד. ודיברנו גם על 'צער בעלי חיים,' ואיך זה מתקשר לבקשות החוזרות ונשנות שלי מהם, ממיכאל ומדניאל, לא להתאנות לבעלי החיים שלנו, הכלבה, החתולים ודגי האקווריום.
אז חזרנו הביתה, דניאל ניסה לצאת מן המכונית דרך הדלת של מיכאל, כי שלו הייתה תקועה, ומיכאל הלם בו, ואז דניאל היכה אותו בחזרה, וכשניסיתי להפריד ביניהם דניאל יצא מן המכונית, הסיר מעליו את המעיל בקור האיום הזה, ורץ הלאה בוכה. מיכאל נשאר במחאה בתוך המכונית. אני רצתי אחרי דניאל להשיבו הביתה, ואז אל מיכאל כדי לשלוף אותו מן המכונית – ואחרי כול זה, רגע אחרי כול זה, כבר היינו שלושתנו בבית החם, שניהם מציירים על השולחן בסלון, מיכאל כבר ממש כותב מילים, "עץ," "מלכה," וכו', ואוכלים תותים, שניהם רגועים, ואני עוד אוסף את עצמי מהדרמה שהתחוללה בן-רגע בחוץ.
בירכתי על זה שעשיתי להם מקלחות לפני שירדנו לכרמיאל, ועל זה שהתלבשו מרצונם לבד בפיג'מות, ונכנסו למיטות כדי לשמוע סיפור, ונרדמו.
זה היה סוף שבוע עמוס, אבל ממלא. כרגע סיימתי לבדוק את כול העבודות לסדנת הערב מחר. עוד נותרו לי עבודות לבדיקה לסדנת הבוקר. אבל אני מרגיש מלא ושמח, מפני שהתחברתי מחדש לילד שבי, לכוחותיי התמים והטהורים ביותר, וגם הספקתי המון.
שיהיה לכם/ן לילה טוב ושבוע נפלא.
נ.ב.
הדבר היחיד שמעיב על שמחתי הוא התחזיות של מרים בנימיני ואחרים ל-2018, למלחמה בקיץ, עם האיראנים שעל הגדר. זה, יחד עם ההבטחה שצפויים לי השנה שינויים גדולים בחיי, נותן לי תחושה כאילו אני חי על אדמה נודדת, מכניס אותי לסוג של דריכות, שיש בה צד אחד של דריכות חרדה וצד שני של דריכות מלאת תקווה. וזה די מטלטל. אבל אני מאמין בכוחי ובשמחתי ובטוהר חיי. וזה נותן לי את הכוח להמשיך גם הלאה.
