יאושו של סופר

בשלב מסוים, כבר בחלקו הראשון של הספר, "הרוח יוצא" של פיליפ רות (זמורה-ביתן, 2007), הרגשתי איך הדיכאון, שכבר חשבתי ששכח אותי, חוזר לי. אולי זה דיכאון קיץ, שנובע מרוב חום, חשבתי לעצמי, והמשכתי לקרוא. אולי זו החרדה מפני מה שיהיה כאן, עם מלחמת איראן, והדאגה לכסף, לפרנסה בעבור ילדיי, והמשכתי לקרוא.

אבל האמת היא, שבמקביל לכל הסיבות האלה, הספר הזה דיכא והעציב אותי. ועם זאת, לא יכולתי להפסיק מלקרוא בו.

הספר מספר, בגוף ראשון, את סיפורו של נייתן צוקרמן, סופר יהודי אמריקני, בן שבעים ואחת, שעבר ניתוח להסרת הערמונית בשל סרטן הערמונית, וכתוצאה מזה איבד את אונותו, הפך לאימפוטנט, וגם למי שאינו שולט על שלפוחית השתן שלו, ונצרך לחיתולים, שהוא מחליף כמה פעמים ביום.

הוא ברח מניו יורק למחוז כפרי, שם שהה אחת עשרה שנים, בשל איומים על חייו, אבל במהלך שנים אלה התנתק לגמרי מחייו כסופר אמריקני בניו יורק, מן האקטואליה, מן המודרנה. וכשהוא חוזר כעת לניו יורק, לפרוצדורה שתתקן לו את עניין ההשתנה, הוא מגלה בתוכו כמיהה להתאהב מחדש באישה, ולחזור אל חיי העיר.

בתוך כך הוא מסתבך בהתאהבות באישה צעירה, מצודדת ונשואה, במאבק עם סופר צעיר על פרסום ביוגרפיה על סופר מת, שהיה נערץ עליו, על המספר, ובסופו של דבר נמלא חזרה למקלט הכפרי שלו.

סגנון הסיפר של פיליפ רות כאן הוא מאופק. הוא מדייק מאוד בתיאור התהליך הפסיכולוגי של גיבורו, אבל כותב בשפה לא רגשית, כדלקמן: "במשך ימים רצופים של עבודה בלבד הייתי טועם את מתיקותה של שביעות רצון לתפארת. בדידות, בדידות מופלגת, הורגשה מפעם לפעם והיתה נוחה לתמרון: אם הייתי נתקף בה במשך היום, הייתי קם משולחן הכתיבה שלי ויוצא להליכה של שמונה קילומטר ביער או לאורך הנהר וכשהיתה מסתנת בלילה, הייתי מניח בצד לזמן-מה את הספר שקראתי ומקשיב למשהו שדורש את מלוא תשומת לבי – משהו, נגיד, כמו קוורטט של ברטוק. כך הייתי משיב לעצמי את תחושת היציבות ועושה את הבדידות לנסבלת. בסיכומו של דבר, היעדר הצורך לשחק תפקיד היה עדיף על חיכוכים וחרדות וסכסוכים וחוסר טעם ושאט נפש אשר, ככל שאדם מתבגר, עשויים להפוך את מגוון היחסים הממלאים ומעשירים את החיים לדבר-מה בלתי נחשק. נשארתי הרחק מן העיר כי עם השנים כבשתי לי דרך חיים שעד אז נראתה לי (ולא רק לי) בלתי אפשרית, ויש בכך גאווה. אפשר שעזבתי את ניו יורק מתוך פחד, אבל בכך שקיזזתי וקיזזתי וקיזזתי, מצאתי בהיותי לבדי זן של חופש שהיה לטעמי רוב הזמן."

בתוך כך הוא מקיים, בד-בבד עם דיאלוגים אמיתיים, אך מאופקים מדי, זהירים מדי, עם הצעירה שהתאהב בה, גם דיאלוגים דמיוניים איתה, שמופיעים בספר כמו דיאלוג במחזה. וזה שובר את הנארטיב ומעשיר אותו בו-בזמן. ועל כך הוא אומר, "השיחות שהיא ואני לא מקיימים פועלות את פעולתן אפילו יותר מאלה שאנחנו מקיימים, ו'היא' המדומיינת שוקקת חיים בלוז השידרה של דמותה כפי ש'היא'ה ממשית לא תהיה לעולם."

כך מכניס אותנו פיליפ רות לעולמו הפנימי של הסופר. זה, שבמקביל לתבוסת חייו, אובדן הזיקפה, וחוסר היכולת להתקשר רגשית עם אישה, בונה לעצמו עולם פנימי אלטרנטיבי. אבל בתוך כל זה יש גם תיאור לא קל לעיכול של עבודת הסופר, במקרה הזה, כמי שאיבד לא רק את זקפתו אלא גם את זכרונו:

"זו הסיבה לכך שאני, באורח לא אופייני, עובד כאן מהר ככל יכולתי וכל עוד יש ביכולתי, אף על פי שאני לא מסוגל להתקדם לשום מקום במהירות שמתקרבת לזו הנחוצה לי, בדיוק בגלל המכשלה המנטלית שאני נאבק לאגף. דבר אינו ודאי עוד פרט להנחה הסבירה שזהו הניסיון העיקש האחרון שלי לגשש ולמצוא מילים ולשלב אותן למשפטים ופסקאות של ספר. שכן זהו כבר גישוש של קבע, גישוש החורג הרבה מעבר לגישוש החרד אחרי הרהיטות שהיא-היא הכתיבה בראש ובראשונה. במשך השנה האחרונה שבה עבדתי על הרומן ששלחתי לאחרונה למו"ל שלי, גיליתי כי עלי לעמול בכל יום כדי להרחיק את האיום בחוסר לכידות. כשסיימתי – כלומר, כשאחרי ארבע טיוטות לא יכולתי להמשיך עוד – לא ידעתי אם קריאת כתב היד המוגמר היא שנפגמה בגלל תודעה מבולבלת או אם הקריאה עצמה הייתה מדויקת, והתודעה המבולבלת היא הדבר שהשתקף בכתיבה עצמה."

את הדברים האלה לא קל לסופר לקרוא. בעיקר לי, שאף אני סובל מאובדן זיכרון. אינני זוכר פרקים שלמים מילדותי ומנעוריי ומבחרותי. למעשה, עלי לשחזר אותם מתוך יומנים, עדויות והצלבות מידע. וכיוון שאני יגעתי לאחרונה אחרי חמישים וארבע גרסאות לרומן החדש שלי, לא ארבע, יכולתי גם להבין מה הוא כותב על תחושת המותשות הזאת.

ובכל זאת, לא הנחתי את הספר הזה מידיי עד למילתו האחרונה, מפני שהוא חזק וקשה וחכם. הוא מכריח את קוראו לחשוב, האם חזרה לעבר אפשרית בכלל, ואגב כך גם מחווה דעה על הפוליטיקה באמריקה, על הבחירות, על תרבות הסמרטפון והלפטופ ועל מצבו של האדם במאה העשרים ואחת.

הספר הזה לא היה לי קל לקריאה, אבל באופן מוזר נהניתי ממנו. וכעת אני נופש עם סופר יהודי דגול אחר, במסגרת מסעותיי אחרי הספרות היהודית אמריקנית, מתענג וממש מרגיש איך דבש נוזל על חיכי, עם תחילת הקריאה ב"שושה" של בשביס זינגר.

הו, זה עולם כרוחי. זה עולם כעולמי. תבוא על בשביס זינגר הברכה.