החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (251).
פעם, כשנהיה מאד זקנים, הילדים והנכדים ישאלו אותנו איפה היינו ביום שני ה-12.12.2022, היום שבו החלה החקיקה העבריינית, שהפכה עבריין מועד ושקרן לשר, פירקה את המשטרה והפכה אותה למיליציה לרדיפת בוגדים ובכך אפשרה הקמת ממשלה שנבחרה כחוק, אך דרכיה עוול ואוון. אני מקווה שרובכםן תוכלו לומר שהייתם בשיירה שחסמה את ירושלים ואת מבואות הכנסת, וכלאה את חברי וחברות הכנסת במשכן.
לצערי, בהיותי הורה יחידני לילדים בני עשר וחצי, בדיוק בשעה שהשיירה מתכנסת בלטרון, אני אהיה בבית, אגיש בפניהם את ארוחת הצהריים ואשאל אותם איך היה בבית הספר. לבי יהיה בירושלים, גופי כאן. אני מקווה שאוכל לתרום למחאה בדרכיי שלי. היצירתיות.
הבוקר, אחרי שהילדים יצאו מן הבית גם אני יצאתי ממנו. הכנסתי מחברת ועט לתיק, לקחתי אתי קפה בתרמוס והלכתי להסתובב בשבילי הקיבוץ. התיישבתי ליד שולחן פיקניקים מעץ, ברחבה שבין המזכירות לגזברות, והתחלתי לכתוב. עשיתי זאת, כי ידעתי שלא אוכל לעבוד היום, ואם אישאר ספון בחדר העבודה שלי, בבית, זה ידכדך אותי עד עפר.
אז ישבתי וכתבתי כמה עמודים בכתב יד, כתיבה של הווה, במרב החושים, ממש כפי שאני מלמד את תלמידיי, וכשסיימתי הלכתי למסוק עוד זיתים מעצי הזית בדשא הגדול. מילאתי שקית יפה, והיום לא אשבור אותם במכות, מפני שהזיתים ששברתי כך נהיו לרסק, אלא אציע לילדים לחרוץ אותם יחד אתי בסכין. ואז שטיפות, המלחה וכבישה.
קשה לי מאד. עם עצמי, עם העולם, עם הכתיבה. הבנתי זאת רק אתמול, כאשר מסקתי זיתים, ושברתי אותם והשריתי אותם, ואז עברתי לקלף ליצ'י כדי להכין ממנו ליקר ליצ'י, ואז הכנתי קרומבל תפוחי עץ מכל הפלחים שהילדים השיבו השבוע מבית הספר – מדי בוקר אני מפלח ומנקה לכל ילד תפוח, לדניאל תפוח סמית ולמיכאל תפוח ירוק חמוץ – ואחרי כן יצאתי אל החצר כדי ללקט ממנה בלוטים.
עץ האלון בחצר שלנו שופע בלוטים, ומשום מה דווקא אתמול החלטתי לנסות את מזלי בעבודת הליקוט הראשונה שלי, שכמובן הסתברה כעבודה הכי קשה שיכולתי לבחור בה. המלקטת שקראתי על הבלוטים וערכם התזונתי באתר שלה הסבירה שאפשר לשבור אותם עם פטיש, אבל שהיא מעדיפה לחלץ אותם מקליפתם עם סכין כדי לשמור על צורתם שלמה.
ובכן מה, נעמדתי עם סכין כבדה, הסכין הכי קהה והכי כבדה שנותרה בידיי מימי בית הקפה שלי עליו השלום, וחתכתי כול קצה בלוט, ואז חציתי בה אותו לאורכו. ומה לא גיליתי שם, אמנם, גם הרבה תוכן, אגוזי, אבל גם תולעים לבנות שמנות ותולעים אדומות ובלוטים שכבר נאכלו על ידי תולעים והפכו לאפר שחור.
עבדתי על זה שעתיים. זה הטריף אותי. לא ברור לי אם זה הרגיע אותי או הוסיף לי לעצבים המרוטים ממילא. אבל בסופו של דבר, אחר הצהריים המאוחרים עמדה בפניי קערה גדולה ויפה של בלוטים קלופים, בידיים שלי ניכרו חבלות וגם יבלת יפה התפתחה בידי הימנית.
ואז ניגשתי להכין בצק ללחם ולעצב שתי כיכרות לחם כדי שיהיה לי כיף היום בבוקר.
ואז הבנתי שאני באמת במשבר. אמנם, אני קורא מדי יום בספרו החד-פעמי של אורטגה אי גאסט, "מרד ההמונים," מין נבואה אינטלקטואלית מבריקה שהקדימה את זמנה, 1926, ואומרת דברי טעם התקפים עד עצם היום הזה, ויושב ומקליד חומרי תחקיר לרומן הבא שלי במחשב, כי זה מה שמשיב לי אותם לזיכרון הקצר, כדי שיהיו לי זמינים לכתיבת הגרסה השנייה של הרומן, ומלמד, ובודק עבודות, ומקדיש זמן לילדים. אתמול המתוקים האלה הגיעו הביתה עם קרשים שקיבלו בבית הספר, כי החליטו להכין לחניכים שלהם – לכול אחד מן הבנים יש חניך בפרויקט חונכות, משנה מוקדמת יותר בבית הספר, בסיס לבניית חנוכייה.
אז הם שרטטו בדייקנות בוגרת נקודות חיתוך על העץ, וקראו לי שאשגיח עליהם, והוציאו את הג'קסון, וניסרו היטב את הקרשים, ואחרי כן שייפו אותם במשייפת החשמלית, ומה אגיד לכם, הייתי מאושר וגאה בהם מאד. ואחרי כן, כשמיכאל ביקש לשבת ולעבוד ליד המחשב שלי, כדי להקליד עבודה למחנכת, על ארמון דוד, והדפיס אותה, וביקש קלסר עם שמרדפים, כי בא לו להיות תלמיד טוב מעכשיו ואילך, וזה לגמרי מיוזמתו, מתוך מחשבותיו הפנימיות, הייתי שמח ומסופק לגמרי.
אבל הימים האלה, ימים קשים ומרים של אי ודאות, חרדה ודאגה למדינה, הם לא ימים שאני יכול לכתוב בהם, אלא מתוך האירועים בלבד, כי רובי ככולי תפוס במתרחש כאן כעת. וזו הסיבה לכך שיצאתי הבוקר לכתוב בחוץ. לכתוב במרב החושים על המקום שאני יושב וחי בו. בזמן הווה. מין רישום נוף, שנועד להנכיח אותי בתוך הנוף, לקרקע אותי, להזכיר לי שאני עודני כאן.
ואז, כשסיימתי הכל והתיישבתי לעבוד על המחשב, וחיברתי אליו את מכשיר הסמרטפון כדי להוריד ממנו את התמונות בשביל הפוסט הזה, המחשב קרס. כבה כליל. וכשהוצאתי את המחשב הנייד גיליתי שגם הוא לא פועל. ואז הבנתי שאני חייב לרדת עם המחשבים למעבדת מחשבים בכרמיאל. ושמתי עליהם ספר ומשקפי קריאה ובקבוק מים וניגשתי למכונית. והכנסתי הכל פנימה, התנעתי והתחלתי נוסע אחור, אבל אז שמעתי איזה רעש התפצלחות.
העפתי מבט במושב לידי. הספר היה שם. המשקפיים לא.
עצרתי. ירדתי מן המכונית. משקפי הקריאה שלי נחו, דרוסים ומחוצים, מתחת למכונית.
נסעתי למעבדת המחשבים. הם חיברו את המחשב הגדול הנייח לחשמל. הוא הגיב מיד. הנייד לא. שאלתי אותם מה קרה למחשב הגדול. הם צחקו ואמרו שהם קוראים לזה 'גרעפץ של המערכת.' הודיתי להם ולקחתי אותו ואז נסעתי לחנות אופטיקליניק, בתקווה שלא אזדקק להזמין משקפי קריאה חדשים.
למרבה התדהמה, באמצעות חימום המסגרת הצליחו להשיב את המשקפיים למצבם הטבעי.
ואז אמרתי לעצמי, שזה כנראה באמת יום חזק ודרמטי מאד, אם כול כך הרבה דברים משתבשים לי, וכדאי שכעת אתרכז בנהיגה, שחלילה לא יקרה לי אסון גדול עוד יותר. ובאתי הביתה, והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, עיניי במסך ומחשבתי בכנסת. כמה זמן ייקח הפיליבסטר של האופוזיציה, האם יצליחו לכפות על הכנסת יו"ר מן האופוזיציה, והאם בכך יצליחו למסמס את הימים הנותרים בידי הנאשם, בנימין נתניהו, להקים ממשלה.
שהרי זה שם המשחק כעת: כל טריק אפשרי שיכלה את זמן המנדט של נתניהו, ולא יאפשר לו להקים את ממשלת החורבן. כול מחאה, אזרחית, כול טריק פוליטי, כול עיכוב משפטי. זו המערכה שלנו על הדמוקרטיה, ואסור שהיא תתמסמס.
