יום הכיפור הזה היה כנראה יום הכיפור הכי טוב שהיה לי במשך 57 שנותיי. זאת, משום שלא קראתי את התפילות (מלבד תפילת נעילה), לא עיניתי את גופי ואת נפשי, לא צמתי. תחת זאת, עבדתי כול היום כולו בגינה.
זה ודאי יישמע כחילול הקודש לכול מי שמחשיב את עצמו כיהודי. אבל בעבורי, זו הייתה דרך עמוקה מאוד של התבוננות פנימה. בעודי עובד, הייתי מודע לגמרי לעובדה שזה מה שאני עושה, ביום הכי קדוש ליהודים. עבדתי קשה, מתוך התבוננות עמוקה. חשבתי על הגיבור שלי, שנתן את חייו על הזכות לצום ביום כיפור, ולשמור את מצוות היהדות, וחשבתי על השנה שעברנו, בניי ואני, במהלכה עזבנו את תל אביב לקיבוץ תובל בגליל. הרגשתי מלא תודה על התמורה הזאת בחיינו, ואפילו הודיתי בקול על כך. 'תודה, אלוהים, ותודה לך, אבא, על זה שאפשרת לזה לקרות.' ואז המשכתי לעבוד כמקודם לכן.
הספקתי הרבה. קצצתי וניסרתי את ענפי האשחר שפלשו לחצרי, עקרתי הרבה עשב מגן הירק שלי, הדליתי את שיחי העגבניות הפוריים וקצצתי את החלקים היבשים שלהם, ואז זרעתי אפונה ריחנית, הפרח שאני כול כך אוהב, ושתמיד חלמתי שיום אחד בעתיד עוד אגדל אותו בגינתי. כמו כן זרעתי כובע הנזיר, כדי שיכסה את חזית החצר שלנו, עם פרחיו הצבעוניים, וכדי שאוכל להשתמש בהם גם לסלט, ועשב חתולים, כדי שהחתולים והכלבה שלנו לא יחפרו בחלקת הגינה החדשה שלנו, שהסדרתי בה הבוקר גם תוספת של טפטפות.
כשסיימתי, הייתי מותש כמו מישהו שצם כול היום. עשיתי ארבע מקלחות במהלך היום הזה, ואחרי הרביעית התלבשתי בחולצה לבנה ארוכה ובג'ינס ארוכים, הלבשתי את בניי באותו אופן, חבשנו כיפות, נטלתי בידי את מחזור התפילה של יום הכיפורים, והלכנו ל'בית הכרם,' לתפילת נעילה משותפת של חברי הישוב.
האווירה שם הייתה חמה ומקבלת. שרתי עימם את התפילות, שאני יודע היטב את לחניהן, יודע עמוק בלבי, שעשיתי את תהליך ההתבוננות פנימה שלי היום, מבלי לבקש מאלוהים או מאדם סליחה או מחילה, אבל עם לב מלא תודה. ואני חושב שזה בעצם העניין של יום זה כולו.
הנה מתחילה שנה חדשה, ותיכף מסתיים קמפיין גיוס ההמונים שלי. אם אתם/ן עוד רוצים או שוקלים לתמוך בי, כדי שאוכל להקדיש את זמני השנה לכתיבת ספרי הבא, תוכלו לעשות זאת כאן.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
תודה, ושנה טובה לכולכם/ן.
