תמיד ידעתי, שימי בין המצרים הם ימים של יסורים, של קושי ושל מכאוב. לא ידעתי שהם גם ימי תעתועים. היום הייתה לי הזדמנות להיווכח בזה.
מיד אחרי שובי ממכון הכושר ומן הספר השכונתי, שהלכתי אליו כדי להוריד שיער מיותר מהראש, המשווה לי מראה טרוד ועייף, ממהר להגיע הביתה עד תשע וחצי, קיבלתי הודעה מחברתי, שאמורה הייתה לבקר אצלנו עם בנה בעשר, שהיא חולה. הביקור מבוטל. ואני נותרתי בלי תוכנית חליפית להפעלת הילדים.
אילנה סיפרה לי שרוב הזמן היו בסדר. אבל דקות אחרי שיצאה מעימנו, בעודי מנסה לאכול ארוחת בוקר, התחילו להשתולל. זו הייתה האות לכך שעלי מיד להפעילם, ולכן בראתי מתוך עצמי סדרת משימות משפחתית.
הראשונה הייתה מיון כול ארגזי הצעצועים בחדר הילדים. מיכאל לא התלהב מזה, ונשאר לצפות בטלביזיה. אבל דניאל הצטרף אלי בשמחה. רוקנו על הארץ את כל תיבות הצעצועים, החלטנו איזה סוג צעצועים יהיה באיזו תיבה, ואז התחלנו למיין. בהסכמה עם דניאל גם גדשנו שתי שקיות גדולות של צעצועים ומשחקים שבורים, שהועברו אל הפח. כשסיימנו, שיבחתי אותו על הבגרות שגילה ועל העזרה הרבה לי.
אחרי כן דניאל ביקש שאחפש לו מטר מדידה, שקיבל פעם מן הגננת בגן הקודם. לדבריו הוא מתחת למיטתי. אז הזזתי את המיטה הכפולה, וגילינו מתחתיה אוצרות. המון צעצועים קטנים, גוויות של ג'וקים, ואבק. אבל שום מטר מדידה.
ביקשתי מדניאל שיביא לי מטאטא ומגב ויעה, והוא עזר לי לנקות את הרצפה מתחת למיטה, ואחרי כן החזרתי אותה למקומה.
המשימה הבאה הייתה הכנת שניצלים משותפת. הזמנתי את מיכאל ואת דניאל לעמוד על כסאות ליד השיש, הראיתי להם איך אני טורף במזלג ביצה עם קצת מים בצלחת עמוקה, ואיך אני בוזק תבלינים בתוך פירורי לחם בצלחת שטוחה. אחרי כן הוצאתי פיסות חזה עוף ממימי ההפשרה שלהן, נתתי אותן בזו אחר זו למיכאל. הוא טבל אותן משני צדדיהן בביצה, והעביר לדניאל. דניאל עטף אותן בפירורי הלחם, ואני לקחתי אותן מידיו והנחתי אותן בתוך המחבתות המלוהטות.
ואחרי כן גם הכנתי להם פתיתי כוכבים, כפי שביקשו.
אכלנו מוקדם. הייתי גמור מעייפות. בין לבין עוד הספקתי להכין את המעטפות למשלוח תמורות ספרים לתורמי הקמפיין שלי. מאות מעטפות.
התעתוע השני התגלה לי בהודעת מייל. התברר לי, שעורך הדין המבהיל, בעטיו חסמתי את כול הפוסטים שלי מן הקיץ, אינו עורך דין כלל, אלא יזם נד"לן, המתמחה בפינוי דיירים מוגנים מבתיהם. מכיוון שהגעתי אליו דרך עורך דין, הסקתי, על דעת עצמי, שהוא עורך דין, והתייחסתי אליו בהתאם. בסופו של דבר, העצה היחידה שנתן לי עד כה הייתה שמו של עורך דין המתמחה בדמי מפתח, ומיד גם התקשרתי לקבוע איתו פגישה.
אלא שבינתיים התברר לי, שישנה עורכת דין ותיקה, המתמחה בדמי מפתח, במשפחה המורחבת שלנו. כלומר, היא אם גיסתו של האקס השלישי שלי. תודו שזה נחשב משפחה:)
התקשרתי אליה, וכבר מן השיחה הראשונה איתה, בה פרשתי בפניה את מצב ענייני, ביטלה את רוב פחדיי וההפחדות שהוטלו עלי. שלחתי לה את כול החומר והיא הבטיחה לי חוות דעת משפטית סדורה ומוסמכת לסוגיות שאני עסוק בהן.
אחר הצהריים נתקלתי בתעתוע השלישי. הילדים קמו, נתתי להם ביצי קינדר כ'משהו מתוק' של אחר הצהריים, ואחרי ויכוחים העליתי אותם למכונית ונסענו לכפר הירוק. בימי ראשון אני מלמד שם סדנת ערב. סיכמתי עם אבא שלי, שאני אבלה איתם בכפר הירוק והוא יאסוף אותם משם לקראת שבע, שעת השיעור שלי.
הגענו לכפר הירוק לקראת חמש. הורדתי מן המכונית את אופני האיזון, ומיכאל ודניאל נהנו מאוד לרכוב עליהם בשבילי הכפר הירוק. נסענו אל פינת החי המקומית, והילדים נהנו לרדוף אחרי תרנגולות וטווסים, לאסוף נוצות ענקיות מן הארץ ולהאכיל איילים. בפינת החמד הזאת ביקרו לפני מספר חודשים, במסגרת הטיול השנתי עם הגן שלהם, אליו התלוויתי. אבל הפעם היו שם לבדם, ולא הצטרכו לחלוק את בעלי החיים עם עוד ילדים.
כשנמאס להם, עברנו לפינת השעשועים הסמוכה, מכשירי כושר בעצם, שהראיתי להם אילו תרגילים ניתן לעשות עליהם.
ואז נמאס לנו והחלטנו ללכת לנוח בכיתה של אבא. ולכן גם עברנו ממתחם הנעורים של הכפר הירוק אל מתחם ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה. אלא שבבואי לשם, מצאתי את עצמי עומד מול דלת נעולה. ואז היכתה בי ההכרה, שהיום ט' באב, והיום לא מתקיימים לימודים בבית הספר 'חשיפה.'
עלינו לאוטו ונסענו לבית של סבא. הוא עוד לא היה שם, אז ירדנו לגינת המשחקים השכונתית. מבלי לתאם עמו מראש, הוא בא אלינו לשם. ברגע שראה את המכונית שלי חונה בחנייה הביתית הבין שאנחנו כבר בשכונה ובא לקראתנו.
השארתי את סבא עם הילדים בגן השעשועים וחזרתי אליו הביתה. כתבתי לעורכת הדין, שלחתי לה את כול החומרים, ואז באו כולם הביתה, אכלנו ארוחת ערב – שניצלים ופתיתים, כמובן, אבל גם את קלחי התירס של סבא, ואחרי כן אבא התנדב לעשות לילדים מקלחת ולתת לי כמה דקות מנוחה.
כך, אפוא, הרווחנו טיול ערב בכפר הירוק, עם בעלי חיים, ואחרי כן ביקור אצל סבא, מכוח התעתוע השלישי שפקד אותי ביום אחד.
את היום הזה קינחנו בקריאת שירים מקסימים מן הספר הגדול של שלומית כהן אסיף, ובשיחה, שאני נרדמתי במהלכה, עד שדניאל העיר אותי.
"אבא, אני לא יכול לישון עם הניחורים האלה."
"כן, אני צריך לתקן את המכונה שלי (סי.פאפ). היא עוזרת לי לא לנחור," השבתי לו.
ובאמת, מחר לפני הצהריים נעשה יחד, אחרי הכושר, טיול ללוד, שם נמצאים משרדי החברה של הסי.פאפ שלי, ובדרך נעבור במוסך, כדי לקבל הערכת מחיר לתיקון הנזק שנגרם לא מכבר למכונית, ואז נחזור הביתה. המשימות של מחר כבר מוכנות לי בראש: להתקשר למתקני כלי הרכב החשמליים כדי שיבואו לאסוף את הג'יפ החשמלי של הילדים ואת כול זוגות אופניהם לתיקון, להרכיב יחד פאזלים, כדי לדעת אם הם שלמים וניתן לארזם בקופסאות שלהם, לסדר יחד את הכמות הבלתי נתפסת של עבודות היצירה שלהם, שצברתי מאז החלו להניע את ידיהם ועד כה, במטרה לכורכן לאוגדנים מסודרים, ולסיים עם המעטפות שהכנתי.
שיא התעתוע היה, שכתבתי את רוב-רובו של הפוסט הזה כבר בשש וחצי, אצל אבא שלי. והייתי בטוח שהוא נשמר באתר. ברם, כשפתחתי את המחשב כדי לעדכנו ולפרסמו גיליתי כי נמחק לגמרי, והייתי צריך לכותבו מחדש.
ימי בין המצרים, כבר אמרתי?
שיהיה לכם/ן ערב טוב.
