את היום הזה פתחתי, וכנראה גם אסגור, בעייפות בלתי רגילה. אינני יודע אם זה משום שהלכתי אמש לישון קרוב לאחת אחר חצות, בחמש ועשרים העיר אותי דניאל, ואני חזרתי לישון ואז התעוררתי שוב בשש, למשמע צליליה של תכנית הטלביזיה, שמיכאל היה שקוע בה, בטלביזיה החינוכית; או אולי זה בגלל החום, שהיה היום מאד מעיק; או שזו עדיין השפעתו של תהליך ‘המסע’ שעברתי, ואין לי ספק שהוא עוד מתחולל בתוכי. אבל אני עייף. עייף בצורה קיצונית.
היום לפני הצהריים, מלבד שעה של אימון מתון בחדר הכושר, לא יצאנו מן הבית. כשחזרתי הביתה ניגשתי איתם למכולת כדי לקנות חומרים לפשטידה. היה עלי להכין פשטידת כרשה לארוחת הסיום של סדנת הכתיבה שלי, שהתקיימה הערב בכפר הירוק. כשהיינו שם מיכאל ביקש שאקנה להם כוסות שוקולד עם מקלות טבילה בתוככם, ומשסירבתי פרץ בבכי, רץ אל חדר הילדים וטרק אחריו את הדלת.
הלכתי אחריו, והתיישבתי לידו במטרה להרגיעו.
“אני רוצה להיות לבדי,” הוא בכה. “לך מפה.”
“מה קרה, מיכאל? נעלבת מזה שלא נתתי לך מתוק?”
“מזה שלא קנית לי את השוקולד שביקשתי.”
“אבל מיכאל, כבר הסברתי לך המון פעמים. גם שוקולד זה מתוק, ואני לא רוצה שתאכל כל כך הרבה מתוק. זה לא בריא לך.”
“אז תן לי גלידה.”
“גם גלידה זה מתוק.”
“אז נס תה.”
“גם זה מלא סוכר. אתה יודע מה? אתן לכם אבטיח.”
הושבתי אותם אל השולחן עם קוביות אבטיח. זה הרגיע את התשוקה לסוכר. בינתיים הכנתי את פשטידת הכרשה. מיכאל שאל אותי בעבור מי היא, וכששמע שהיא לתלמידיי היה לו מה להגיד על זה.
“אבא, זה לא פר שאתה מכין פשטידה רק לתלמידים שלך,” הוא מחה.
“אתה רוצה גם? חשבתי שאתם לא אוהבים פשטידות,” השבתי לו.
“אתה לא מכין אז אתה לא יודע שאנחנו אוהבים פשטידות,” הוא אמר לי. “בגן הישן תמיד היינו אוכלים פשטידות.”
“אתה יודע מה,” הצעתי לו, “לכו למכולת, קנו ארבעה קישואים גדולים ונכין פשטידה יחד.”
הם רק שמעו שאני שולח אותם למכולת ומיד קפצו על רגליהם ואצו לשם, וחזרו ממנה עם ארבעה קישואים. רחצתי וחציתי אותם, הרכבתי את מעבד המזון ונתתי להם להכניס אותם למגרדת. אחרי כן הזמנתי אותם לשפוך פנימה את שאר חומרי הפשטידה.
בזמן שהפשטידה נאפתה בתנור שיחקנו בהרכבת בית כלא מקשיות משחק. בנינו יחד בניין לתפארת. זה משחק שגילו אצל בת דודי נאווה, ברמת הגולן, והיום בפעם הראשונה שיחקו בו, בשיתוף פעולה מלא ביניהם.
“אבא, אני מרגיש ממש שמח,” הודיע לי מיכאל, שעה שטרח על המבנה עם אחיו.
“אני שמח לשמוע את זה. ואתה יודע למה אתה שמח? כי כיף לבנות יחד ולשחק יחד, מבלי לריב,” עניתי לו.
אחר הצהריים נסענו לסבא. בדרך מיכאל אמר, שהוא ישתדל לא להשתולל היום אצל סבא. ואמנם, כשהשיב אותם אבא לידיי, בעשר ומשהו, עם סיום הסדנה, מיכאל סיפר לי שהיו ילדים טובים, וסבא אישר זאת.
נסענו הביתה, ובמיטה שוחחנו עוד קצת עד שנרדמנו.
נותרו עוד יומיים עד לסיום החופש הגדול. ביום רביעי בבוקר מתקיים מפגש ראשון בגן, למשך שעתיים, וביום חמישי, ה-1 בספטמבר, הם כבר יום שלם בגן. כלומר, שלם לפי המושגים שלנו, עד 13.30. אני מגיע אל היום הזה גמור מעייפות, אבל עם תקווה. השכם בבוקר כבר סימנתי לעצמי את היום הזה כיום תחקיר בספריית האוניברסיטה, בו אאסוף חומרי תחקיר, הדרושים לי לשם עיבוד ועיבוי סופו של הרומאן הבא שלי, אותו הנחתי מידיי בתחילת הקיץ.
לא כתבתי בו כמעט דבר. חייתי איתו בקווים מקבילים. אבל עברתי בחודשיים האלה מסע משל עצמי, המצוי בעיצומו, וללא ספק יפרנס גם את מסעה של הגיבורה שלי, בדרכה מן העולם הישן לעולם החדש, מכול מה שהכירה אל אי ודאות גמורה.
“כתבו בכל יום,” אמרתי לתלמידיי הערב, בשיחת הסיום של הסדנה, “הכתיבה חכמה מאיתנו. אתם צריכים רק לשמור על עקביות ועל רציפות. היא כבר תדע לאן להוביל אתכם. ודעו עוד דבר, שכל מה שמתרחש בחיים הוא בגדר חומרים לכתיבה, ושהכתיבה משפיעה בתורה, עם או בלי מאגיה, על החיים.”
התכוונתי לכול מלה.
הבוקר שוחחתי שיחה ארוכה עם עורך דין העוסק במקרקעין. מחר תהיה לי ולאבא שלי פגישה עם עורך דין מאוד ותיק בתחום, אבא של אחד מחבריי הטובים ביותר. הבנתי, שייתכן שעלי להתבונן בדירה שלי בנווה צדק מכיוון אחר לגמרי. וזה מה שבכוונתי לבדוק מחר.
זה חופף מה שקורה בדרך כלל בספרים. מתישהוא, במערכה השנייה, הגיבור מתבונן במטרתו ובעצמו, ויודע שלא יוכל להגיע אליה אם יתמיד בדרכו הנוכחית. עליו להכניס שינוי מסדר שני בחשיבתו, בתפיסתו את מטרתו, במה שהוא מייחס לה ובדרכים להגיע אליה. רק אז הוא באמת עשוי להגיע למימוש מטרתו.
וזה מה שאני חווה עכשיו. שינוי תפיסתי את דירתי בנווה צדק, לא ככלא מגביל אלא כהזדמנות נפלאה. וכל זאת, מבלי לרדת לרגע מרצוני לעבור לגור בגליל או בגולן.
מישהי כתבה לי כאן השבוע, שטוב שלקחתי צעד אחורה, שזה אפשר לי לחשוב, לשקול ולקבל החלטות מושכלות. היא כנראה צודקת. דברים מתבהרים ומתבארים כשמתבוננים בהם מתוך שקט, לא מתוך ריתחה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
תודה על ההערה. היא חשובה:)
אני יודעת שאתה לא מפרסם תגובות באופן אוטומטי. לכן אני חשה צורך לכתוב לך, בפרטיות – אתה צריך להקשיב גם לגוף, לא רק ללב, ולא ללכת למכון כושר כשאתה עייף. פעמים רבות תיארת הליכה למכון כושר כשאתה לא במיטבך. קצת פחות מכון כושר בשיא ה חום של הקיץ כשאתה סובל ממחסור בשעות שינה – רק ייטיב איתך. שמור על עצמך.