אני מסתכל בכותרת הפוסט הזה, וזה -בלתי נתפס בעיניי. שישים יום חלפו, מאז תחילת החופש הגדול. שישים יום של התמודדות יומיומית עם ילדיי, עם עצמי, עם ההכרח למצוא להם תעסוקה, לקדם אותם במישורים שונים וגם לשמור לי על מעט פרנסה, לקיים סדר יום וסדר שבוע, ועוד לכתוב על זה.
ובתוך כך, החלום המתרקם על המעבר לגליל או לגולן, הנסיעות התכופות צפונה, אל אלוהים. כמה הרבה הספקנו בקיץ הזה.
והיום הזה, היום השישים לחופש הגדול שלנו, בהחלט התנהל כולו ברוח הזאת, והתאפיין בסוג של תזזית, שמשכה אותי לשני כיוונים מנוגדים, ממש כמו בקלף המרכבה, בקלפי הטארוט, והותירה אותי סחוט רגשית.
בבוקר, אחרי הכושר, טיילתי עם הילדים למגדל 'הצרפתים' בנווה צדק. בראותנו כמה נעים ומוצל שם, ואיזו רוח נעימה נושבת ברחבה, ביקשתי מאילנה שתלווה אותם לשם, ונסעתי עם אבא שלי לפגישה ברעננה, עם עורך דין ותיק לענייני מקרקעין, אבא של חבר מאוד קרוב שלי.
כל הדרך האזנתי למוסיקה קלאסית, בקול המוסיקה. הבוקר השמיעו שם קטעי יצירות אהובות עלי במיוחד. דברים שלא שמעתי מזמן. אל תשאלו אותי לשמות היצירות. אוכל רק לומר, שבירכתי בלבי על קיומו של קול המוסיקה, בשעה שהשתרכתי לאיטי במכוניתי בפקק העצום שלפני צומת רעננה צפונה.
הפגישה הייתה לבבית וחמה, וגם מחכימה. בחנו אפשרויות, סימנו יעדים.
כשחזרתי הביתה הילדים השתוללו לכבודי, עד כדי כך שהייתי צריך להכניס את מיכאל לפינת העונש, ואחרי כן את דניאל, כדי שיירגעו. וכשנרגעו גם הלכנו לישון.
תוך כדי כך קיבלתי כול מיני הודעות סותרות. מצד אחד, באוניברסיטה הפתוחה ביקשו ממני עוד יום הוראה בשבוע, ודווקא בימי חמישי, שהם ימים רעים במיוחד לנסיעות מרמת הגולן או מן הגליל לתל אביב וחזרה ממנה צפונה. מצד שני, מרמת הגולן הודיעו לי כי שובצתי ליום חשיפה בפני קהל יעד לסדנאות והרצאות שלי, כבר ב-12 לספטמבר.
בשיחה עם עורך הדין סיכמנו על זהירות יתר. אבל כבר בדרך הביתה חיכתה לי הודעה, שהתפנה בית קיבוצי בתובל, ושאני יכול לשכור אותו במחיר נפלא. זה משהו שאסור לי להחמיץ.
בקיצור, הלכתי לישון שנת צהריים מטולטל כהוגן, וכך גם קמתי ממנה.
נסענו לשיעור השחייה השבועי ברמת גן. כשהגענו לשם שאלה אותי האחראית, האם נשתתף בשיעורי השחייה גם בספטמבר. ופתאום לא היה לי מה לענות לה. "אין לי מושג איפה נהיה בעוד שבועיים," אמרתי לה, והתכוונתי לזה.
עדכנתי את אבא בכול, סיכמנו שנבדוק דברים, ועשינו שיעור שחייה, שבו הן אנו והן הילדים לא ממש היינו מרוכזים. אבל בכל זאת, דניאל הפליא לצלול ולעשות סלטות במים, ומיכאל שחה יפה עם סבא.
לפנות ערב הצלחתי סוף סוף, מקץ שלושה שבועות של מרדף, להשיג את בעל הבית שלי וגם לקבוע איתו פגישה. עוד השבוע. עכשיו הגיע הזמן להכניס את הדברים למהלך רביעי, או למהירות טורבו. בזהירות, בתבונה, אבל מתוך החלטה.
ליתר בטחון, בזוכרי את מצב הכוכבים כרגע, עם מרקורי בנסיגה ועוד כול מיני עניינים, מחר בע"ה אשוחח עם מרים בנימיני, כמו שאני עושה מדי כמה שנים, כשאני עומד על סיפה של החלטה ממש חשובה. כי אמנם נועצתי כבר בארבעה עורכי דין, כל אחד מהם בעל השקפה משלו על ענייניי בעולם,
אבל מעל כול אלה שרויה השפעת הכוכבים, ומעליהם השפעת הרקיע, ומעליה השפע והשפיעה של ריבון כול העולמים. זה שחלק מכם מכנה בשם 'מפלצת הספגטי,' ואני נוטה לראותו כמקור כול סיבי האנרגיה-חומר הזוהרים, המרכיבים בתנודתם העדינה והמתמדת את רקמת היקום, ונגינתם מהדהדת את ויוצרת את הבריאה ומגעת עד לכל נים בגופנו, ומשפיעה על כול מחשבה ומעשה שאנו חושבים או עושים.
לאן הגעתי, אל אלוהים, לטרקטט על אמונה ודת. נו טוב. אז עכשיו אתם יודעים עד כמה, בעצם, אני אדם מאמין.
כוחה של האמונה טוב הוא בעיניי. לא משנה במה. כדאי שתאמינו. זה מזיז עולמות ממקומם.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
