כשהגעתי לראשונה לדירתי בנווה צדק, עשיתי מדיטציה ויוגה שעה וחצי ביום. שלושת רבעי השעה בבוקר, ושלושת רבעי השעה בערב. הייתי צמחוני, תקשרתי באופן טבעי ורציף ועפתי באוויר. באחת המדיטציות הראשונות שעשיתי בבית הזה נגלה אלי איש עטור זקן.
"אני דוד אלרואי, שגר בבית הזה ומת בו, לפני שנכנסת אליו," הוא אמר לי, "ועד שלא תשיב אל הבית הזה מה שנגנב ממנו לא תהיה לך בו שלווה."
"מה נגנב ממנו?" שאלתי בתוך לבי.
"כוסות רוח, ספרי קודש וקמיעות קדושים," השיב לי האיש, ואז נקב בשם הבחור שגנב אותם מן הבית. הבחור הזה, ע', היה שכן באותו רחוב, בעל פאב במקום שעומד בו היום 'מינימרקט עדן.'
החיזיון היה כול כך עז ונכוח, שלא פקפקתי בו לרגע. ניגשתי למטבח, שפכתי לכפות ידיי שמן זית, משחתי בו את פניי, מפני שידעתי ששמן הזית מגביר את הקליטה האל-חושית, ולכן גם שימש למשיחת מלכים ונביאים בימי קדם, והתדפקתי על דלתו של ע', אותו בחור בו מדובר.
"בשם השם, אני מבקש ממך להוציא מן הבית את א' (בת זוגו ולימים אשתו) ואת הכלבים. אני צריך להישאר איתך לבד בבית!" קראתי.
להזכירכם, הייתי אז משורר הומו שמאלני צעיר, איש 'על המשמר,' האדם שהייתם מצפים שיהיה הכי רחוק מתיקשור או מדת.
מבוהל ביקש ע' מבת זוגו לצאת מן הבית עם הכלבים והתיישב למולי.
"מה קרה? מה אתה רוצה!?"
"באתי לקחת ממך את כול מה שגנבת מהבית שלי," אמרתי לו.
הוא החוויר והחל לרעוד בכול גופו.
"איך אתה יודע!?" שאל.
"קיבלתי את זה," אמרתי לו. "איפה כוסות הרוח, ספרי הקודש והקמיעות הקדושים?"
"את כוסות הרוח זרקתי, ואת הספרים והקמיעות נתתי לבעל הבית, הרב אשלג, אני נשבע לך," השיב לי.
בירכתי אותו והלכתי חזרה מביתו לביתי.
כמה שנים אחרי כן חזר ע' בתשובה. כיום הוא גר בצפון הארץ, בקהילה דתית.
זמן קצר אחרי כן התקשרה חברה שלי להוריי, וביקשה שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי, כי, לדבריה, אני מתנהג מאוד משונה. לא פלא. מדי יום הייתי קם עם צבעים בראש, ואומר לאנשים איזה צבע ראוי שילבשו באותו יום, כדי למשוך אליהם את האנרגיה הנכונה להם, איזה תה כדאי שישתו, מעשבי מרפא ומפענח להם את הערך הגימטרי והרוחני של שמותיהם.
תודה לאל, הוריי לא אשפזו אותי אז. אבל חבר טוב שלי, שהחל אז את דרכו כהילר, וכיום הוא מטפל עתיר ניסיון ברפואה אלטרנטיבית, הלל לרנר, ביקש ממני אז לחזור לאכול בשר ולשתות יין אדום, כדי להתקרקע קצת.
כך שבתי להיות לקרניבור. כדי לעמעם מעט את עוצמות התיקשור שחייתי בו.
ובתוך כך גם עשיתי מה שיעצה לי חברתי הטובה, עדנה שבתאי. לעולם לא לדבר עוד על חוויותיי המיסטיות עם הזולת. לשקע אותן בתוך כתיבתי. ומכיוון שכול הרומאנים שכתבתי החלו בתקשור וגם התפתחו בתקשור, הכלתי את עולמי הפנימי והרוחני ביותר בתוכם.
זו הייתה מהות הבית הזה בעבורי. בית מלא נוכחות, שהאיש שגר בו לפניי היה כותב קמיעות מיסטיים ומחלק עשבי ריח ותבלין למתפללים בבית הכנסת, ובעליו הם משפחת אשלג, יורשיו של מחבר 'פירוש הסולם' לספר הזוהר.
בתוך האווירה הסמיכה הזאת חייתי שלושים שנים. רוב הזמן הבית הזה נטה לי חסד. למעשה, עד לא מכבר האמנתי שהוא מקור השראתי, וכי ברגע שאעזוב אותו לא אוכל לכתוב עוד, ודאי לא את הספרות היהודית המיוחדת שלי. אינני יודע. ייתכן כי כך יהיה הדבר. ייתכן כי עם עזיבתי אותו, ישתנה גם סגנון הכתיבה שלי. מסופר יהודי אהפוך לסופר ישראלי.
לכן השינוי הזה הוא כול כך עמוק, נוגע בסמוי מן העין וגם מושפע ממנו.
אבל באותה מידה יש לי גם תחושה עמוקה, שעם המעבר שלי לגולן או לגליל, אצא מהארון בתור מתקשר. אינני יודע איזה ביטוי יהיה לדבר. האם ארשה לעצמי, סוף סוף, לקרוא בקלפי הטארוט לבני אדם, משהו שאני מאוד טוב בו, אך לא העזתי לעסוק בו מעולם; אם אשוב לתיקשור באופן סדור ומובנה, או אלמד הילינג וביו אנרגיה. דבר אחד ודאי לי, עולמות המסתורין, שכול חיי אני חי בתוכם אך גם נזהר מלממש את כוחם בתוך חיי, כנראה קוראים לי, והפעם לא בתוך בית בנווה צדק, אלא במרומי הגליל העליון או הגולן.
אתמול דניאל עבר, בהסכמתי, טיפול מרחוק בביו אנרגיה. המטפל, יצחק גוברין, הוא בעלה של יעל, תלמידת כתיבה שלי לשעבר מן הצפון. המעניין הוא, שברגע שהתחיל הטיפול, גם אני הושפעתי ממנו, הוצפתי בו – ושעה שתלמידיי כתבו את התרגיל שנתתי להם, גם אני כתבתי, טקסט בתיקשור.
מתוך הטקסט הזה גם הבנתי את עומק הדרמה שאני מצוי בה כעת. ששורשיה בהיעלם, ומה שגלוי לעין הוא רק הביטוי החיצוני של דברים גבוהים בהרבה.
לא עלינו לבסוף לגולן הערב. בעל הבית, הרב אשלג, לא התקשר, אני חיכיתי עד הדקה התשעים בטרם אשכור שם צימר, ואז הבנתי, שכול עוד אין ודאות בידי שאוכל לעזוב את ביתי בנווה צדק, ומתי יתרחש הדבר, אין לי מה למהר שוב לטלטל את בניי לרמת הגולן, סוף שבוע שלישי ברציפות.
תחת זאת הלכנו לפגישה הטיפולית השבועית שלנו, ומשם נסענו לבקשת הילדים לג'ימבורי של קניון וייצמן, לשחק, להוציא אנרגיה.
מיכאל היה נורא עצוב היום. בג'ימבורי הוא בכה, שהוא עצוב, כשצעקתי עליו שלא יחבוט בדניאל עם האומגה. אחרי כן הוא היה עצוב, כשאמרתי לו שיחדל לעשות בועות במיץ הנסטי אפרסק שקניתי להם, בעודם נוסעים עמי במכונית.
"מיכאל, אין לך מה להיות עצבני או עצוב, מזה שאני מלמד אותך מה מותר ומה אסור," אמרתי לו, תוך כדי נהיגה. "ילדים שההורים שלהם לא מחנכים אותם מה מותר ומה אסור הם מאוד מסכנים."
"למה?"
"כי הם יוצאים לעולם, הולכים לגן, לבית הספר, לצבא, לעבודה, לא יודעים מה מותר ומה אסור, ושלכל מקום יש חוקים. וזה עושה להם הרבה בעיות. אני חייב להכין אתכם לחיים."
אינני יודע כמה קלט מכול זה. אני מקווה שהבין. אני מניח שכן.
בלילה, אחרי המקלחת, הוא ביקש שניגש יחד לספריית ספרי הילדים ונבחר יחד ספר. כמבלי משים, באופן מקרי כביכול, קפץ לידי הספר "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה," ספרה של שלי אלקיים, שראה אור עם ציוריו של יוסי אבולעפיה, בהוצאת 'כתר.'
הספר מספר על נחש ועכבר קטנים שנפגשו לראשונה ביער, ושיחקו בהנאה כול היום. אבל עם שובם הביתה, כל אחת מאימהותיהם הזהירה אותם מחברו. מאז אותו יום חדלו לשחק יחד.
"הספר הזה מלמד, שהורים לא צריכים להתערב בחברים של הילדים שלהם," הסברתי לילדיי. "שגם עם ההורים לא אוהבים אלה את אלה, או חושבים אלה על אלה כול מיני דברים, אם הילדים שלהם נהנים יחד, הם צריכים לתת להם לשחק יחד, ולא להתערב."
ובלבי חייכתי. לא מקרה הוא, שדווקא הספר הזה גח לידי הערב. שלי ואני צועדים הרבה מאוד שנים יחד. למדתי ממנה עניינים שברוח כשרק המציאו את המושג 'העידן החדש,' אי שם באמצע שנות השמונים. שלי ואני גם חולקים אהבה וכאב, הקשורים בבן זוגי הראשון, סער ז"ל. המדהים הוא, שאת בשורת מותו של סער קיבלנו שנינו יחד, באותו רגע, בטלפון מדרום צרפת, בעודנו יושבים בתוך הבית הזה, בנווה צדק, ביתי.
מאז ועד היום, יש בינינו קשר טעון ומיוחד. אבל בלבי אני תמיד מודה לה, על מה שלימדה אותי בתחומי הרוח, והערב הודיתי לה בלבי גם על הספר הזה, שיכולתי לחלוק עם בניי.
רק שעכשיו שמתי לב, שהיא הותירה אותו פתוח, בשאלה 'מי חכם ויידע מתי תתרחש פגישתם השלישית?' של העכבר והנחש.
ועכשיו אני רואה בעיני רוחי ספר המשך לספר הזה. 'כשהנחש והעכבר נפגשו בשלישית.' ועלי להזמין אותו ממנה. כסדרה. לא כספר יחיד.
הנה הפעלה מיוחדת שיצר בחור שאינני מכיר על פי ספרה.
*
היום נפרדתי מקבוצת הבוגרות הכי ותיקה שלי. שבע שנים היינו יחד. נפגשנו מדי שבוע בימי רביעי בבוקר, והבנות הביאו מדי שבוע פרק לספר מפרי עטן וקיבלו עליו משוב מחברותיהן וגם ממני. רמת האינטימיות בין חברות הקבוצה וביני לבינן הגיעה עד כדי כך, שראיתי ועודני רואה בהן חלק ממשפחתי. הן ליוו אותי גם במעשה המכריע ביותר בחיי – הבאת ילדיי לעולם – ובכול שלבי הטיפול בהם וגדילתם למן היותם תינוקות בני יומם ועד הנה, תומכות בי מכול בחינה, ולא פעם מסייעות לי בעצתן הטובה.
בשנה האחרונה הרגשתי שהגיע הזמן להיפרד. שעלי לתת להן לפרוש כנפיים, לצאת לחופשי. כול אחת מהן סיימה בהנחייתי כתיבת ספר אחד, או שניים, חלקן גם הוציאו אותו לאור. כעת כול אחת מהן מצויה באמצע כתיבתו של ספר שלישי.
אבל התקשיתי לוותר עליהן, בשל כול מה שכתבתי לעיל, וגם תהיתי ביני לבין עצמי מתי מנחה קבוצה יודע שבאמת הגיע הזמן להיפרד.
הן עשו את ההחלטה הזאת בעבורי. והיום הודיתי להן על כך. המתנות שהעניקו לי ריגשו אותי במיוחד – עותק מספר שיריה החדש והשני במספר של אחת החברות, שאני ערכתי והוצאתי לאור את ספרה הראשון, ועוד שתי מתנות מתוקות וחכמות במיוחד – מזוזה שאבנים צבעוניות משובצות בה, כמניין אבני החושן וגם בגוני דגל הגאווה, ומחזיק מפתחות עם פסלון קטן של גאודי. מזוזה ומחזיק מפתחות לביתי החדש.
זה זמן של פרידות. ושל התחלות חדשות. זמן חזק מאוד. לקיים בו-בזמן הורות לשני ילדים סוערים, הנמצאים בלי מסגרת בחופש, בד-בבד עם הכרח פרנסה וטיפול בהם ובבית, ועם המשך טוויתו היומיומית של חלום השינוי הגדול, זה מאוד לא פשוט. זה מטלטל אותם, חוסר המסגרת וההבנה שגם הם עומדים בפני שינוי גדול, מה שגורם להם להתפרצויות של השתוללות חסרת רסן, וכל זה, תהליך השינוי המשולב בהכרח להיות עם הילדים, למענם, וגם לתמוך בהם בזמן הזה, מעייף אותי עד כלות. אבל יש לי כוחות ויש לי סבלנות. גם אם זה ייקח זמן, השינוי הזה יגיע. והעיקר, יש לי כבר התחלת דיבור על סדנאות כתיבה בצפון, משמע העתיד צופן לי תלמידים ותלמידות חדשים/ות, יש לי מחשבות על עיסוקים חדשים, ויש לי מחזיק מפתחות יפהפה ומזוזה כשרה, שתגן על ביתי הבא ותניח רק לרוחות טובות להיכנס בו.
וליותר מזה אינני צריך. רק למעט שלווה, בישוב קהילתי שיוכל להכיל, לחבק ולקבל אליו את ילדיי ואותי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב ומבורך.
בהחלט כן.
זה לא הספר שהיווה את הבסיס לספרו של גלעד שליט "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה"?