אני גמור מעייפות. עייף מת.
אתמול בלילה, כמו שלשום, דניאל התגנב למיטתי. מיכאל נותר לישון לבדו בחדר הילדים, ואף התגאה בזה בבוקר. שלשום באמצע הלילה קמתי והעברתי בחזרה את דניאל למיטתו, ואף אמרתי לו, שהוא לא יכול לישון איתי. הוא בכה קצת, אבל השלים עם זה ונרדם במיטתו. אמש פשוט לא היו בי כוחות לקום מן המיטה, ולכן נשארתי לישון במיטה יחד עם ילד, שכל הלילה מתהפך בשנתו.
שנת הלילה של דניאל פשוט איומה. הוא מתעורר המון, זע תזוזות לא רצוניות, ולמעשה ישן באופן רופף ביותר. זה משפיע על כל מי שישן במחיצתו, אך בעיקר עליו. אין לי ספק שחלק מסף הרגישות הנמוך שלו לעולם מסביבו, וגם הקושי שלו להתרכז, נובעים מחוסר שינה. לצערי, עד כה איש מבין כל אנשי המקצוע שעברתי אצלם לא הקשיב לי באמת והשיא לי עצה בנוגע לזה. מדברים איתי על חינוך לגבולות, על כלים הוריים. אבל אף אחד לא מקשיב לי, כשאני אומר לו שהילד לא ישן בלילות, ומאוד מתקשה לקום בבוקר, ובצהריים הוא משלים את שנת הלילה בשינה של שלוש שעות, גם ממנה קשה להעיר אותו.
חיפשתי באינטרנט פתרונות. מצאתי קבוצת חוקרים של הפרעות שינה אצל ילדים באוניברסיטת תל אביב, המחפשת מתנדבים למחקר. פניתי אליהם, אבל בשל חוסר תקציב או אי בהירות תקציבית, עצרו את פעילותם. הם הבטיחו לי שישובו אלי כשיתחדש המחקר.
אם למישהו יש עצה טובה בנוגע לזה, אשמח לשמוע. האם לעשות בדיקות דם? להחליף מזרנים, שכולם ישנים מאוד? לוותר על שנת הצהריים (מה שממש מחריד אותי בעצם המחשבה על כך:)? משהו אחר? אין לי מושג.
הבוקר נסעתי ללמד את קבוצת הבוגרות שלי, בחלל ששכרתי לפי שעה במקום שאני מלמד בו, ב'בית איילה.' הצטרכתי לעשות זאת כדי שאוכל להשאיר את הילדים בבית, עם אילנה, מבלי להפריע לשגרת יומם, וגם מפני שתלמידותיי ביקשו לא לקיים עוד פגישה בבית קפה, גם לא בבית.
כשנפגשנו, גם הבהירו מדוע. לדבריהן, כשאנו נפגשים אצלי בבית דעתי מוסחת. אני מבשל לפני המפגש או בהפסקת המפגש, תולה כביסה, עונה לטלפונים הכרחיים, וכך תשומת לבי מוסחת מהן. יש מידה של צדק בדבריהן. אלא שאני הורה יחיד, ולכן תמיד צריך לדעת שיש לי ארוחת צהריים מוכנה לילדים וכביסה על החבל, ובשל העובדה שאני מלמד פעמיים שלוש בשבוע עד עשר בלילה, וחוזר שפוך הביתה, אני לא מסוגל לבשל בלילות. ולכן זה גולש אל היום.
היום, על כל פנים, קיימנו פגישה ראשונה מזה שנים במקום נייטרלי. כזה המוקדש ללימוד בלבד. וזה ניכר בעומקה של הפגישה, שהייתה מרתקת. כך נעשה גם בשבועות הבאים.
הבשורה הטובה של היום הגיעה בצהריים. האחראית על המועדוניות בעיריית תל אביב התקשרה אלי, לבשר לי כי החל ממחר הילדים יוכלו להצטרף למועדונית בגן שלהם, עם חבריהם. הסייעת השלישית תהיה שם. אבל שתי שיחות הטלפון ממנה, בהפרש של חצי שעה זו מזו, והפקס באמצע, עם האישור המודפס בנוגע לזה, הרסו לי את שנת הצהריים.
את אחר הצהריים התחלתי, אם כן, בגרעון שינה בן יומיים. ובכל זאת, נסענו לפגישה הטיפולית השבועית שלנו, ואחריה עברנו אצל טכנאי המחשב, שבישר לי את הבשורה הטובה השנייה היום – המחשב הנייד לא ניזוק. הוא הצליח לייבש אותו בתוך מגירת אורז. עליו אני כותב כעת, בחצר, מול מאוורר ישן.
בתוך כך, בבוקר בת דודי הודיעה לי, כי כול הדירות שמצאה בגולן כבר תפוסות, וזה דכדך אותי עד ייאוש. בערב הודיעה שמצאה שני בתים אחרים, שתראה אותם בהקדם, ודירבנה אותי לשלוח הצעות עבודה לעוד מקומות באזור. היא אשה מעשית מאוד, בת הדוד שלי. והיא עושה את זה בתנועה, בעודה מתכוננת לחופשה עם משפחתה. גם מה, אני לא עומד בקצב שלה:) אני עוד צריך לעכל את כול זה.
עם זאת, היום החלטתי החלטה אחת חשובה, שהקלה עלי. שאם אמצא שם בית, ואם אצליח להשכיר בלי בעיות את דירתי בנווה צדק, אזמין הנה חברת הובלה ואריזה, שתארוז את ביתי כליל, תעביר אותו לבית החדש ברמת הגולן, תפרוק ותסדר את הכול. תבנה ספריות, תסדר את הספרים בתוכן, את הכלים במטבח, את הכול.
זה יעלה הרבה כסף. אני מניח שזה יעלה בערך אותו הסכום שהתכוונתי להוציא, בשבועיים האחרונים של אוגוסט, בטיול לחו"ל עם בניי. אבל כדי לשמור על שפיות דעתי, כדי להוריד ממני דאגה גדולה אחת מיותרת, הבנתי, שבמקום טיול לחו"ל אשקיע את הכסף הזה במעבר לגולן. זה יותר מטיול. זה שינוי עמוק ומתמשך.
ברוח זו, מתוך המחשבה על השינוי הזה, הערב, אחרי שכבר התקלחנו והתלבשנו בפיג'מות, קראתי אלי את מיכאל ודניאל, שביומיים האחרונים השתוללו בצורה ממש חסרת רסן, ואי אפשר היה לצפות מהם אחרת, שעה שהם מנותקים מסדר היום של גן-קייטנה ומחבריהם, והרצנתי אליהם פנים. "ילדים," אמרתי להם, "כרגע החלטתי דבר מאוד חשוב."
"מה, אבא?" נדאגו.
"שמחר אתן לסייעת בגן מחברת עם מדבקות. כול יום שתתנהגו שם יפה, היא תדביק מדבקה טובה. אם תתנהגו לא יפה, היא תדביק מדבקה להתנהגות לא טובה. אם יהיו לכם הרבה מדבקות טובות במחברת, בסוף החודש הגדול תקבלו כלב."
פני דניאל אורו, זרחו ממש.
"כלב גדול?" התרגש.
"כן. אבל רק אם תתנהגו יפה בגן. וגם בבית."
מה שלא אמרתי להם הוא, שאני מאוד מקווה שאת הכלב הזה יקבלו כבר בבית חדש, ברמת הגולן. אבל בהבחטתי אליהם עלי לעמוד. אם נמשיך לגור כאן, ואם נעבור לשם – אם יתנהגו יפה בארבעת השבועות של הקייטנה בגן, יקבלו ממני כלב.
בן תערובת, לא גזעי כמו לונה ז"ל, כדי שיהיה חסון ובריא יותר, גור של כלב גדול, או ישר כלב גדול מאחת האגודות להצלת בעלי חיים. את זה עוד נראה.
נראה לי שזה יעבוד עליהם הרבה יותר טוב מלהעניש אותם במניעת דברי מתיקה:) לא המקל, לימדו אותי היום, אלא הגזר.
וכלב הרי זו משאלת ליבם.
וגם קצת שלי.
הרי דניאל אמר לי רק לפני כמה ימים, שבודי שלו גר בבית גדול, הרבה יותר גדול משלנו, עם המון כלבים וילדים.
אני לא יודע מתי הוא יבין, עד כמה החלום הזה שלו גרם לי להבין למה הוא זקוק כדי להגיע לשלוות נפש, והתניע בי גם את חלומי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
חבל שתגובות שאינן הולכות עם קו המחשבה שלך אינן ראויות בעיניך לפירסום.
איכזבת אותי.
משום שאינני מעוניין לפרסם את תגובתך.
מדוע אינך מפרסם את התגובות לפוסט?