יופיים המסוכן של עולמות מפורקים

שגיא אלנקווה, ענן. ריתמוס סדרה לשירה. עורך: ארז שוייצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן רבינוביץ לאמנויות, תל אביב. 90 עמודים, 78 ₪.

     להפתעתי ולצערי לא הכרתי מקודם לכן את שירתו של שגיא אלנקווה. כך, אפוא, הגעתי אל ספר שיריו החדש, והשמיני במספר, ללא הכרת דרכו כמשורר וללא הכנה מוקדמת. אני מקווה שאזכה לקרוא את ספריו הקודמים של שגיא אלנקווה, לפני שאקרא את ספרו הבא. שכן בעיניי כל אמירה על משורר, מתוך קריאה בספר אחד משלו, עלולה להיות הכללה לא זהירה. מסוכנת.  אך מה שפגשתי בספרו היכה אותי בתדהמה ובכאב.

     השיר הפותח את הספר, ובמידה רבה אמור להוות 'מדריך' לקריאתו, אומר: "רְאוּ כַּמָּה הַדְּבָרִים הָרַעֲלִיִּים בְּיוֹתֵר נְגוּעִים בְּטֹהַר…/בַּכְּלִמָּה/הָעוֹטֶפֶת כֹּל אֵם וְחַיָּל וּפָקִיד אָפֹר. בְּעֶבֶד נִרְצָע לְתַאֲווֹת יוֹמוֹ. מִין/בֶּכִי כָּזֶה, לֹא נִשְׁמָע, שֶׁל מִי שֶׁיָפְיוֹ רַב מִדַּי לַשַּׁבְרִיר שֶׁל הָרֶגַע./הָעֲלָטָה הַזֹּאת הִיא לֹא אֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין." הוא מציב את הדובר השירי בספר זה כמי שחי בתוך עלטת הדיכאון, המודע ליופיו, אך גם לשבירותו כאדם.

     ואכן, הדובר בשירים אלה חש כמתחזה, "אִלֵּם וּפָעוּר/וּמִתְחַזֶּה/לְמַמָּשׁ -/אֲנִי", הוא כותב, ובשיר אחר "אוּלַי יֵשׁ עַצְמִי מְקֻטָּע פָּחוֹת/בְּתוֹךְ הָאַשְׁלָיָה הַמְּכֻנָּה עַצְמִי". ממשות קיומו לא ודאית בעיניו, "צֵל רוֹפֵף שֶׁתָּר אַחַר צוּרָה וְאֵין לוֹ מִלְּבַדָּהּ" ("מרכז הפחמים") וגם "אֲנִי אֵינִי קַיָּם, קַיָּם רַק/הַדָּבָר שֶׁמְּבַקֵּשׁ./מַשֶּׁהוּ תּוֹבֵעַ/לִהְיוֹת אֲנִי, מַהוּ?". הטלת הספק שלו בקיומו מביאה אותו לניכור עצמי בשורות כמו: "לְהַעֲנִיק יֵצֶר חַיִּים/לְמָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ" או "כַּמָּה אֵינְסוֹף/רַךְ וְלֹא נָגִישׁ/הָיָה בָּךְ אִמִּי?/ דָּבָר לְלֹא מִלִּים/תָּר אַחַר מִלָּה" ("אמי"). הניכור העצמי כאן בא לידי ביטוי במילים "לְמָה" ו"דָּבָר".

     הניכור הזה כרוך גם בהקטנה עצמית "בְּנֵךְ, דְּאָבַת חַיָּיו,/הַסֶּרַח שֶׁל הַחֹמֶר/שֶׁל הַדָּבָר הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא/אָדָם" ("אמי"). בשירים אחרים, פירוק העצמי מביא דבר והיפוכו, מצד אחד הפחתה עצמית, מצד שני הפלאה: "מַהוּ אוֹתוֹ גַּרְגִּיר זָר וְלֹא מֻכָּר/שֶׁמִּמֶּנּוּ נַעֲשֵׂיתִי הֹוֶה?/אוּלַי אֵינֶנִּי אֶלָּא רוּחַ/עֵירֹמָה וְקָרָה?/לֹא, כִּי הִנְנִי/טִיט אֱנוֹשִׁי,/טִין סָמִיךְ/וְחֶלֶד, לֹא/עֶשֶׁת וּפֶלֶד/אֶלָּא חֵמֶת נֶאֱדֶרֶת./אֵינִי לְבַדִּי כִּי בְּעַצְמִי/נֶבֶט מִתְרוֹמֵם,/ צֵל בָּהִיר מִתְנַגֵּן,/אֲנִי שִׁפְעָה/שֶׁאֵין לָהּ קֵץ,/ מַלְכָּה מְנִּצָּה."

בדיית הזולת והתפרקות המציאות

     מכיוון שהוא מאמין שֶׁ"הָעוֹלָם הוּא רְאִי הַתּוֹדָעָה", ותודעת העצמי שלו מרוסקת לחלוטין, הדובר השירי כאן גם נע בעולם שבו יש חוסר חומריות של אובייקטים. "אֵין דְּבָרִים/אֶלָּא מַנְגְּנוֹן הַדְּבָרִים,/דִּבּוּר שֶׁנּוֹשֵׂא אוֹתָךְ עִמּוֹ" ("אמי"). בשירים אחרים זה מביא אותו לבירור צורות המציאות: "הַאִם יֶשְׁנָהּ צוּרָה/הַמְרוֹמֶמֶת מֵעַל מַדְרֵגַת/הַתֹּהוּ/אוֹ שֶׁצּוּרָה אֵינָהּ/אֶלָּא בִּטּוּי שֶׁל תֹּהוּ." אגב, בשיר מסוים זה הוא מגיע בסיומו למטפורות יפהפיות, "יַתְמוּת הִיא טִפַּת מַיִם טוֹבַעַת/בְּקַנְקַן תֵּה" ו"יְצוּר אוֹר עָמוּס זִיפִים,/יָשִׁישׁ מְאוֹד", מטפורות כאלה שרק פירוק עצמו ופירוק המציאות מאפשר. אך ישנם גם שירים אחרים, שבהם הנסיקה המטפורית, יפה ככל שתהיה, אינה מובנת לי: "שֶׁתְּהֵא לָנוּ זוֹ הַדִּירָה/מִשְׁכָּן לִפְרָחִים אֲדֻמִּים, לִוְרָדִים,/לִשְׁעוּעִית יְרֻקָּה אֲרֻכָּה כְּמוֹ נִיצוֹץ/בְּעֵין יַנְשׁוּף, לַמַּגָּע הָרַךְ שֶׁל אַנְפִּילָאוֹת הַשָּׁמַיִם/שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחְסִיר מֵהֶן/דָּבָר." אני יכול להבין את הבקשה שדירה חדשה תהיה משכן ליופי, אבל 'אנפילאות השמיים'? שאי אפשר להחסיר מהן דבר? אתמהה.

     בהתאם, הוא מטיל ספק לא רק בקיומו, אלא גם בקיומם של חבריו: "אֵלָה וְנֹעַם יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתִים סוֹדָה,/עַד כַּמָּה שֶׁסּוֹדָה, עַד/כַּמָּה שֶׁאֵלָה, עַד כַּמָּה שֶׁנֹּעַם" ("ערב בדירתי"). ומן הערעור הזה על תקפות קיומם של חבריו ושל המשקה שהם שותים הוא מתנתק מהם ונוסק בדמיונו אל הסובייקטיבי: "מֶדוּזוֹת גְּדוֹלוֹת יְקָרוֹת/מְרַחֲפוֹת בְּחָלָל, בּוּלְבּוּסִים/עַל חַד-אֹפֶן מִתְהַפְּכִים, מִתְמוֹגְגִים" – ואז יורד שוב אל המציאות בדירתו: "שְׁנֵי חֲבֵרִים מִתְנַחֲמִים זֶה בָּזֶה, /בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁל לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ."

     עולם המציאות של דובר שירי זה, אם כן, הוא ארעי וזמני, "הָעוֹלָם הוּא צִפּוֹר/שֶׁאֵין לָהּ דָּבָר מִלְּבַד הָרֶגַע" ("מים"), ולכן כל קפיאה בזמן בעולם כזה, גם היא רבת יופי, הריהי סוג של מוות: "יֹפִי הוּא צוּרָה/שֶׁל מִיתָה קְדוֹשָׁה."

     לא ייפלא, שבמצב של התרסקות העצמי ואבדן היכולת לקבל את תקפוּת הממשות, הדובר השירי כאן נע בין רצון חיים לבין כמיהה במוות. "תַּאֲוַת חַיִּים/בְּצֵל הִתְּאַוּוּת לַאֲבַדּוֹן,/פְּעֻלָּה בְּתִקְוָה/לְקֵץ, לְהֶעְדֵּר פְּעֻלָּה". היחס שלו לחיים ולמוות הוא דואלי מאוד: "הַמָּוֶת עָטוּר בְּנוֹצוֹת בַּחוּץ/וְרַךְ יוֹתֵר בִּפְנִים. כָּךְ גַּם הַחַיִּים."

ישועתו של הסובייקטיבי

     נדמה לי, שאת ישועתו ואת היאחזותו בחיים מוצא הדובר השירי הזה דווקא בפעילות הסובייקטיבית שלו, כסובייקט מרגיש ומדמיין. אמנם, הוא תוהה "מַדּוּעַ בָּחֲרוּ בָּנוּ לִהְיוֹת אוֹרְגָנִיזְמִים/בַּעֲלֵי נְטִיַּת לֵב?", וגם ""תּוֹהֶה שֶׁמָּא אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם/שֶׁאֵינוֹ עַצְמוֹ", אבל הדמיון והכתיבה על אודותיו הן ישועתו: "שָׂפָה שְׁלֵמָה שֶׁאַחֲרֶיהָ/דִּמּוּיִים מִזְדַּנְּבִים […]/ צוּרָה מִצּוּרוֹת הַיֵּשׁ/שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת לִמְהֹל בּוֹ/דְּבַר-מָה."

     אך בבקשו להתנחם במילים הוא מסתבך. בשיר "אמי" הוא כותב "מִלָּה בִּהְיוֹתָהּ מִלָּה/הִיא קֵץ". בעולמו, שהכל בו ארעי ופתוך, הוא מתקשה להיעזר במלים כשלעצמן. לכן, ישנם שירים שבהם הוא מנסה להפר את גבולות המילה, להסיג את הקץ, זה הכרוך בעצם סופיותה של מילה, כל מילה, אבל אז נקלע לסחרור כמו בשורות הבאות, שאני לא הצלחתי לחלץ מהן משמעות, וישנן רבות כאלה בספר: "מָהֵן מִלִּים?/מַאֳוַיִּים לְרִשְׁרוּשׁ/מַתַּכְתִּי עָדִין שֶׁבּוֹ/נִימִית הָאָדָם הִיא/עַרְצָב אוֹ עַכְשׁוּב/בְּמֶרְחָב מוּאָר, רָחָב לְאֵין/שִׁעוּר, נָהִיר, כְּלִילִי." כיוון שהדברים הללו נאמרים מפי דובר שירי, המתאר עצמו כמי שיושב בתוך בור של דיכאון וכמיהת מוות, אפשר להבין כי הם מסתברים ממצבו. אך בסופו של דבר, הקורא בספר הזה נותר עם תמונת דובר ועולם מרוסקת, עם תהייה עמוקה על מצבו הנפשי של הכותב, ועם זאת, עם הערכה רבה ליכולת שלו להפיק מתוכו שורות מופלאות בקיצוניות הניגודים שביניהן כמו: "יֶשְׁנוֹ הַבַּיִת/וְתַחְתָּיו אֲנִי, כְּמִין/נָדָל אוֹ עַקְרָב// אֵיזֶה כּוֹכָב רָפֶה/מֵאִיר בּוֹ צוּרָה."