יומן מלחמה (43).
אי-שם, כשהילדים עברו ממטרנה (הם קראו לזה 'הַמְ-בּוּק' במקום בקבוק), והתחלתי להכין להם אוכל של ממש, הייתי מאד מתוסכל מכך, שרוב הזמן העיפו את צלחות האוכל ממגשי הפלסטיק הצמודים לכיסאות הילדים שלהם, ואחרי כן מן השולחן. לונה, כלבת הגולדן-רטריבר שהייתה לנו אז, כמובן מאוד שמחה בזה, וגם סולטן, החתול.
כאשר הבעתי את תסכולי בפני אילנה שכנתנו, זכרה לברכה, שטיפלה בילדים, היא שבה ואמרה לי, שילד צריך שיציעו לו כול דבר מזון לפחות עשר פעמים, עד שיתרגל ויסתגל אליו. היא, מצידה, הרגילה את הבנים לאכול אצלה פריכיות אורז, וזה הרגל שנמשך אצלם עד היום. לעתים פתאום מתחשק להם פריכיות אורז עם קוטג' מלמעלה, וקצת טבעות זיתים.
כאשר רציתי לגמול אותם מבקבוקי המטרנה מצאתי כתחליף נוח את ה'אקטימל'. אלא שמהר מאד הם התמכרו אליו, וזה הלך אצלנו בסדרות. מוצר יקר, מלא סוכר. לקח הרבה זמן עד שגמלתי אותם ממנו, לטובת 'דניאלה', ועוד מעדני חלב, שוב, עדיין עם סוכר, אף כי אני משתדל לקנות מעדנים מופחתי סוכר. בשלב מסוים אבא שלי גילה לדניאל את טעמו המשובח של רסק תפוחי עץ ללא סוכר, מקורר היטב במקרר, והילד התאהב בזה.
כיום, ארוחת בוקר של הבנים כוללת כוס תה עם שני סוכר למיכאל, ו'דניאלה' לדניאל. לעתים הוא מבקש גם פיתה עם גבינה צהובה בטוסטר. האתגר הוא ארוחת הצהריים. אני מקפיד עליה מאוד. כשהיינו ילדים, אימא הייתה מחכה לנו מדי יום עם ארוחת צהרים חמה בבית. בעבורה ובעבור אבא, 'ילדי מפתח' היה מושג שיש עמו קלון, ולכן הקפידה לארגן את סדר יומה כך, שתמיד תשוב הביתה בזמן כדי להכין או לחמם לנו אוכל. היא עבדה בחצי משרה כלבורנטית בסניף של קופת החולים 'הכללית' ברמת השרון. אבל בצהריים תמיד הייתה בבית.
את זה ירשתי ממנה. מרגע שנולדו הבנים, כול סדר יומי השתנה. הסדנאות עברו לשעות 10-13, כדי שאספיק להיות בבית בזמן, או לשעות הערב, 20-22, אחרי ארוחת הערב. אבל מה יאכלו בצהריים ובערב? מיכאל הפך לצמחוני. הוא לא נוגע בירקות ולא נוגע בפירות ובביצים ובבשר. בשבילו הייתי צריך לשחזר את הצמחונות שלי. אבל גם בתחליפי בשר הוא לא נוגע (כמו 'טבעול'). אז התחלתי לבשל לו פתיתי סויה, כאלה שמשרים ואז מבשלים, בחמין צמחוני/בפסטה בולונז צמחונית, ואז גם להגניב לו ירקות מבושלים וגבינות בכיסונים כמו סמוסה.
דניאל נהיה אוהב בשר. בתחילה רק המבורגר, אחרי כן סטקים, ואז גילה בחתונה משפחתית טעמו של אוסבוקו. הוא קורא לזה אסאדו. אז התחלתי לבשל לו חמין בשרי ואסאדו ואוסבוקו בירקות שורש ועוד.
מכיוון שבשנות האלפיים המוקדמות היה לי בית קפה, 'קפה תיאו', בנווה צדק, אני לא יודע לבשל בכמויות קטנות. זה פשוט לא יוצא לי. אז אני מוצא את עצמי מדי יום נשאר עם כמויות גדולות של מזון מבושל, וצריך להחליט מה אני עושה עם זה. לאחרונה התחלתי לפצל חומרי גלם ליותר מתבשיל אחד, או לגלגל שיירים מיום אחד לתבשיל חדש ביום המחרת.
כך, למשל, החמין הופך למרק עגבניות עשיר. זה פטנט של אבא ואימא שלי. מטגנים בצל, מוסיפים את החמין, מים, רסק עגבניות, קצת אבקת מרק, פטרוזיליה או כוסברה וזהו. יש מרק חם ומזין ליום חורפי. או גבינות שפג תוקפן – קוטג', גבינה לבנה, גבינה קשה, פירורי גבינה צהובה, מקבלות ביצה, פירורי לחם, פלפל, מלח, לעתים מנגולד/תרד/עשבי ליקוט – והופכות לפשטידה או למאפה שמרים ממולא. תפוחי אדמה בתנור ושניצל שנשאר מיום האתמול נקצצים לקוביות קטנטנות, מקבלים קופסת אפונה גינה, בצל מטוגן, זרעי חרדל, זרעי כוסברה, כורכום, מלח – והופכים למלית לסמוסה.
הכיף הגדול הוא שהבנים מוכנים להתנסות. מכיוון שמאז לדתם, בכל פעם שאני מכין להם שניצלים (כיום רק לדניאל ולחברים), אני מכניס לפירורי הלחם גם כורכום, קארי, פפריקה מתוקה וכמון, הם התרגלו כבר לטווח הטעמים של תבשילים הודיים, האהובים עלי. כעת אני כבר מגניב לתבשילים פלפל שחור בהדרגה, ומעלה לאט את רמת חריפותם. בסוף הם יהיו לי שני הודים קטנים, כמו שצריך. כי אוכל הודי זה הדבר שאני אישית הכי אוהב בעולם.
כשאתםן רואיםות את תמונות התבשילים שאני מעלה, דעו שאני תמיד מחפש מתכונים ברשת, ואז מאלתר עמם, שאני ממחזר אוכל מיום ליום, כי הילדים לא מוכנים לאכול יום אחרי יום את אותו התבשיל, וכך, למשל, אורז מיום האתמול הופך לקובה אורז ביום המחר, ושאת ההכנות לבישול אני מפזר במשך שעות היום, בין הוראה לכתיבה, עריכה ושאר משימות הבית. הבוקר, למשל, התחלתי להכין את המילוי לסמוסה ואת הציפוי לקובה אורז עוד לפני שיצאו לבית הספר, ואת הבישול עצמו התחלתי שעה לפני ששבו הביתה עם חבריהם.
כך, כאשר הם מגיעים הביתה, אני כבר מוכן ליד שולחן ערוך, לעתים אחרי שהרגעתי את רעבוני במנה ראשונה, ויכול לשבת ולדבר אתם על יומם.
ולחברותיי האימהות, שתוהות איך הבנים שלי אוכלים את כול זה, אני רוצה להגיד מה שאילנה אמרה לי. שילד צריך להיחשף למזון המון פעמים לפני שהוא מתרגל אליו. חוץ מזה, כדאי לשתף את הילד הן בקניית המוצרים, מהכנת רשימת הקניות, דרך הקנייה עצמה ועד לנשיאת הסלים הביתה, שטיפת הירקות והפירות וסידורם במקרר ובמזווה. שכדאי להציע לו/ה גם לחפש לבד מתכונים, או להתנסות במתכונים, אם מן הספר הקלסי 'ילדים מבשלים' של רות סירקיס, ואם מספרים אחרים, ולבשל יחד. בעבורי אין פעילות מחברת יותר מזה, בעיקר עם מיכאל, שממש אוהב לאפות ולבשל. אה, וכדאי עוד משהו. להרגיל אותם להוריד את הצלחות מן השולחן ולשטוף את הכלים אחריהם. זה הצליח לי בעיקר עם דניאל.
זהו. עוד פוסט הורות באמצע מלחמה, כשכולנו דרוכים לתגובת חיזבאללה ואיראן על הפעולות בשטחיהן. שנדע רק טוב, שהחטופים והחיילים יחזרו כמה שיותר מהר הביתה, ושהדאגות שלנו תסתכמנה במה הילדים שלנו אוכלים היום, ומה לעשות עם מה שנשאר.
