יומן מלחמה (46).
לקח לי עשרים ושמונה שנים עד שהבנתי שאני מתקשר, ובנסיבות קשות. רק כשבן זוגי הראשון נפטר משיתוק גיליתי, שקיבלתי את כול הסימנים לכך לפני מותו. שלושים יום ואילך לפני מותו. רגע ההודעה על מותו וכול מה שאירע בעקבותיו המחיש לי, שאני קולט הרבה יותר מכפי שאני מוכן להכיל או להודות בו.
חברתי עדנה שבתאי יעצה לי אז לא לדבר על כך בפומבי עם איש. "אנשים לא יבינו את זה," אמרה, "יחשבו שהשתגעת. שמור על זה רק בתוך הכתיבה שלך." השתדלתי לדבר על כך כמה שפחות בפומבי. לא תמיד עמדתי בכך. הנושא הופיע בכמה וכמה ראיונות שעשיתי במהלך השנים.
מאז עברו שנים. נושא התקשור וכול הנלווה אליו – הגדת עתיד, גלגולי נשמות, זיכרון גלגולים ועוד – מופיע בכול יצירותיי, בשירה ובסיפורת. הוא העומד גם מאחורי ספר שיריי, 'שירי הטארוט', שכתבתי תוך כדי התעמקות בקלפים.
ברוך השם, בניי לא זקוקים אתי לנסיבות קשות כדי שאכיר ביכולות התקשור שלהם. למעשה, ידעתי שיהיו כאלה עוד בליל הולדתם.
אני זוכר אותו בבהירות רבה מאד. בליל ה-11 לאפריל 2012 ישבתי במרפסת הבית, שזוג ישראלים נתנו לי בדלהי, כדי להתכונן בו ללידה. הבטתי בשמים. פתאום 'ראיתי' בעיני רוחי איך שתי נשמות של חכמים הודיים יורדות מהם. ידעתי שאלה הנשמות של בניי. הודיתי להן על כך בליבי וגם בקול רם. מיד אחרי כן החל לרדת גשם ברכה. מונסון. נכנסתי הביתה.
הבנים נולדו למחרת, ב-12.04.2012, בשעה 12.12 ו-12.13. אני לא חושב שסמיכות המספרים הזאת היא מקרית.
מאז היו לי הרבה הזדמנויות להיווכח ביכולת התקשור של בניי, ברוחניות שלהם, בעמקות הנפש של כול אחד מהם, שהיא הרבה מעבר להיקף שנותיהם כילדים. ומדי פעם באים סימנים שממחישים לי זאת. כך היה שלשום.
מדי יום אני מתכנן מה לבשל לילדיי לצהרים. לעתים אני שואל אותם מה ירצו לאכול לפני צאתם לבית הספר. לעתים אני שוכח זאת ומוצא את עצמי מדמיין ובוחר מאכלים לבשלם להם. שלשום, כבר בעשר בבוקר, שעה מוקדמת לכל הדעות למחשבות על ארוחת צהרים, תהיתי מה אכין למיכאל, ולראש שלי קפצה תמונה של פיצה טורטייה.
זה היה משונה מאד. מה פתאום פיצה טורטייה לצהרים. אבל זה מה שנכנס לי לראש.
הכנתי רוטב עגבניות כמו שמיכאל אוהב. טיגנתי בצל, הוספתי לו 200 גרם רסק עגבניות, קצת סוכר, מלח, פלפל, מים. כעבור שעתיים קיבלתי ממנו הודעת ווטסאפ בה שאל האם אוכל להכין לו פיצה טורטייה לארוחת צהרים. כתבתי לו שכן, ושזו טלפתיה כמו תמיד, בתוספת חיוך, והכנתי לו פיצה טורטייה.
כשהגיע הביתה סיפרתי לו איך כבר בשעה מוקדמת, עשר בבוקר, קלטתי שזה מה שירצה לצהרים. ואז הוא הדהים אותי. הוא סיפר לי, שחשב על פיצה טורטייה רק שעתיים אחרי כן, בסביבות שתים עשרה, כשהייתה לו הפסקה בין השיעורים והוא נכנס לטיק-טוק, ראה פיצה טורטייה, ופתאום זה מה שהתחשק לו לאכול בצהרים.
"טוב, זה לא מפתיע אותי," חייכתי אליו, "אתה כבר יודע שיש בינינו טלפתיה."
"כן," אמר מיכאל, "אבל פה היא התערבה במכשיר הטלפון שלי."
קלטתי מה אמר והשתתקתי. מתדהמה. אני יודע שאני קולט ומשדר. לא ידעתי שאני עושה את זה גם עם מכשירים סלולריים.
היו וישנן עוד המון דוגמאות כאלה בינינו. לפעמים אני מרגיש שאני שקוף להם, שהם רואים את מחשבותיי. עד כדי כך.
החיים בעולם כזה, שבו הכול מחובר להכול, מחשבות עוברות במהירות האור ובוראות מציאות, הם חיים מדהימים. פעם חשבתי שעלי לשמור על מחשבה טהורה, כדי שרק דברים טובים יתרחשו. היום אני מבין שזה מורכב מעט יותר. שהעולם הוא רקמה חיה, המשתנה ללא הרף, כתוצאה מיסודות הטבע וגם מיסודות הרוח והמחשבה של כול בני האדם והיצורים החיים על הפלנטה הזאת. שאין לי אחריות לטבעו של עולם, אלא למידת ההתכוונות הטובה שלי בעולמי. או, במלים אחרות, כמו שאבא שלי לימד אותנו. אם כול אחד יעשה טוב בחלקת אלוהים הקטנה שלו, בסוף יהיה הטוב שלם.
מהו הטוב? זו שאלה נהדרת. המשיחיים בימין הפוליטי בישראל ובעמים וארצות אחרות, רואים את הטוב בהשלטת אמונתם על תבל ומלואה. ולשם השגת יעד זה הם נהיים דעתניים, פסקנים ולא אחת רצחניים.
הטוב שלי פשוט יותר. חיה ותן לחיות. חיה בתוך אהבה, שמחה וביטחון, יצירתיות ואושר, ותן לזולתך את האפשרות לחיות אותם חיים בדיוק.
נדמה לי שהדדיות כזו אפשרית. אבל היא מחייבת שכל אחד ואחת מאתנו, ברמה האישית והלאומית, נאסוף את חומרי ההשלכה שלנו שהשלכנו על האחר וניקח עליהם בעלות מחדש. רק אז נוכל להידבר הידברות של אמת.
את הרוע האנושי, כמו זה שנגלה בפוגרום בעוטף, אי אפשר להכחיש. גם אי אפשר לתלותו רק בפסיכולוגיה הרצחנית של אדם אחד. ברוע כזה יש להילחם, להביסו ולהשיב משם את החטופים ואת החיילים.
את הרוע של מחוללי ההפיכה המשטרית בישראל אי אפשר להכחיש. גם אי אפשר לתלותו רק בפסיכולוגיה הנרקיסיסטית של אדם אחד. ברוע כזה יש להילחם, להביסו ולהשיב משם את עצמנו, שכולנו חטופים בידיו, לחיינו כפי שאנו מכירים אותם באמת.
אך את כול אלה ראוי להשתדל לעשות מתוך הבנה שהכאב, האימה והזוועה, אינם רק מנת חלקו של צד אחד. כל קונפליקט ממוטט את חיי שני הצדדים המעורבים בו, ומחייב מנהיגים מרחיקי ראות, בעלי חזון ועוצמה אישית כדי להסיט את קהליהם ואת עמיהם מנתיב המריבה אל נתיב השלום.
אמן וכך יהיה.
ועד אז, נאחז בחרב, ובליבנו תפילה לשלום. זו האחדות היחידה שעולה על דעתי במצבנו. אחדות הניגודים. היכולת להכיל את הכמיהה העצומה לשלום, לשוויון, לשלווה ולשקט, יחד עם ההכרח להיאבק על קיומנו ועל זכותנו לחיים טובים. וגם של זולתנו, בעזרת השם.
