ישנם ימים מושלמים, שבהם הכול מתנהל כסדרו. בלי בעיות, בלי הפתעות. הכול הולך למישרין. אך ישנם גם ימים שבהם הכול מתקלקל, או מתנהל בנתיבים שונים מאלה שתכננת. כזה היה היום.
התעוררנו מוקדם, כדי להיכנס למכונית כמה שיותר מהר, כך שנפסח על פקקי התנועה שבין צפון הארץ למרכזה. את התיקים הדרושים לחופשה בת היומיים שלנו באזור המרכז ארזתי והעמסתי במכונית כבר אמש. הבנים שיתפו פעולה, נרגשים ומשתוקקים להתחיל את חופשתם בת חמשת הימים, מתוכם שניים בתל אביב.
הנסיעה ארכה שלוש שעות. הבאתי את מיכאל ודניאל לאילנה, השכנה שלנו בדלת ליד, לשעבר, והשארתי בחצר שגרנו בה את מכונת הכתיבה שלי, כדי שאיציק, טכנאי מכונות הכתיבה המלווה אותי מגיל 18 עד היום, יאסוף אותה בקטנוע שלו, ויתנהל איתה יפה. ישמן אותה, יחליף לה סרט – ויסיים את הכול עד מחר, כך שאוכל להעלות אותה איתי בחזרה לגליל, ולכתוב את הספר הבא שלי על מכונה מתוקנת, שמחה.
מיהרתי לבית הספר ACC למקצועות הפרסום, שם שכרתי כיתה להעביר בה את סדנת הכתיבה שלי. אבל בדרכי לשם התקשר אלי אחד מתלמידיי, וסיפר לי כי המקום סגור.
התקשרתי למנהל בית הספר. הוא היה מופתע. "אבל סיימת את תקופת השכירות שלך אצלנו לפני שבוע," אמר לי.
מיד הבנתי מה קרה. נזכרתי שלפני כמה שבועות ביטלתי שיעור אחד, אך לא הודעתי לו, שאזדקק לכיתה הבוקר, לשיעור השלמה.
"בסדר," אמרתי לו, "נמצא בית קפה קרוב לשבת בו."
הלכנו ל'קפה מונטיפיורי' בשדרות יהודית. כשהגעתי לשם תלמידיי כבר חיכו לי, ישובים מסביב לארבעה שולחנות שחוברו לשולחן ארוך אחד. הוצאתי מתיקי את גירויי הכתיבה השבועיים שהכנתי להם והזמנתי אותם לכתוב.
הם ניסו, אך לשווא. הרעש בבית הקפה וברחוב היה עז כול כך, שהפריע להם להתרכז. תחת זאת ביקשו שארצה בפניהם.
דיברתי איתם על האירועים ההכרחיים שבין האירוע המחולל לבין סוף המערכה הראשונה בסיפור. הדגשתי בפניהם שכתיבת רומן היא כמו ריצת מרתון. שהם חייבים לכתוב מדי יום, ולהתמיר את החוויות האישיות והרגשות שלהם לחוויות ורגשות של הפרוטגוניסט והאנטגוניסט גם יחד. אחרי כן ביקשתי מהם לכתוב בבית, במהלך החופש, סצנת פרידה, או מונולוג פרידה.
"דמיינו לעצמכם שמחר בבוקר, בערב ראש השנה, עליכם להיפרד מעל בני משפחותיכם ולצאת לדרך, כדי להשיג משהו מאוד מאוד חשוב לכם ולהם. אתם עוזבים אותם מבלי לדעת האם אי פעם תחזרו אליהם. מה תגידו להם? מה תהיה תגובתם? איך תרגישו? זה מה שקורה לפרוטגוניסט שלכם ברגע החצייה של הגבול בין עולמו הרגיל לעולם ההרפתקאה, הרגע המעביר אותנו מן המערכה הראשונה למערכה השנייה."
כמו כן ביקשתי מהם ליטול לידיהם ספר שאהבו במיוחד, לנתח אותו ולהעלות את ניתוח הספר לפורום הסגור שלהם באתר האינטרנט שלי. "כתבו תמצית עלילה קצרה של הספר. אחרי כן בדקו מה הרצון/הצורך/המניע של הפרוטגוניסט ושל האנטגוניסט. כמו כן ראו מהו האירוע המחולל, מהו רגע החציה של הגבול בין עולמו הרגיל של הגיבור לעולם המיוחד של ההרפתקה. אילו סצנות כתובות שם, ומהו טבעה של נקודת המפנה בסיום המערכה השנייה. לבסוף, נתחו מה קורה במערכה השלישית בסיפור, ואיך הפרוטגוניסט נראה ומרגיש בסיומו."
הייתי מוכרח לסיים את השיעור מוקדם מכרגיל, בשם הרעש בבית הקפה והחום בחוץ. החום גבר, עד שזה היה ממש בלתי אפשרי להמשיך לשבת שם.
התלמידים שלי הפתיעו אותי במתנת חג וסיום סמסטר – תיק חדש. בדיוק בזמן, אחרי שהתיק הקודם שקנו לי חלקם איבד גלגל. אני גורר אותו מאז על הארץ, ותחתיתו כבר לגמרי נשתחקה.
הודיתי להם ונסעתי לנווה צדק, לאסוף את בניי. נסענו לרמת השרון, לנוח בבית של סבא. אחר הצהריים נהגתי ל'כפר הירוק' כדי ללמד בו, ואבא שלי לקח את הילדים לגן השעשועים המקומי החביב עליהם, גן המטוס.
בהיותי כבר בכיתה גיליתי, ששכחתי בבית אבי את הרצאתי להיום. למזלי מצאתי עותק שלה ב'ענן' שלי.
בעודי מלמד קיבלתי שיחת טלפון משכניי היקרים מתובל. מסתבר שהכלבה שלי ברחה מן הבית. היא כול כך חכמה, שראתה איך החתולים מזנקים החוצה מבעד לחלון הסלון – ועשתה כמוהם.
רק זה היה חסר לי, אחרי התקרית עם כלבת השכנים אתמול, שהרסה לי לגמרי את גן הירק. שגם הכלבה שלי תסובב לבדה ברחוב.
השכן ממול תפס אותה והחזירה הביתה, משתמש בנקניקיות כפיתוי, כפי שלמדתי רק השבוע ממאמן הכלבים.
חזרתי לבית של אבא. כשנכנסתי היסה אותי בידו. "ששש… הילדים כבר במיטה. אולי הם כבר ישנים. הבטחתי להם, שכאשר תחזור הנה תעלה למעלה לתת להם נשיקת לילה טוב."
מיהרתי למעלה. הילדים שכבו במיטה, ערים לחלוטין. הם חיבקו אותי, ומיכאל ביקש סיפור. "קשה לי להירדם בלי סיפור לפני השינה," התרפק עלי.
קראתי להם עוד סיפור משל האחים גרים, משנה את חלקיו הרצחניים בסיום טוב יותר. אחרי כן הבאתי לכול אחד מהם חצי תפוח מחולק לפלחים, נשקתי להם נשיקות לילה טוב, וירדתי למטה כדי לכתוב.
אז גיליתי, שאין לי כאן יכולת התחברות לאינטרנט. אבא שלי הוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, וכיום שופט מכהן בוועדות שחרורים של אסירים מן הכלא. המחשב שלו, וגם החיבור לאינטרנט, הם רכוש מינהל בתי המשפט בישראל. מכיוון שהמחשב מחובר למאגרי המשפט של ישראל, אין בו כניסה לזרים, גם אם הם בן של שופט.
לא יכולתי לכתוב היום, גם לא בזמן שתלמידי כתבו בו, אחר הצהריים. היה לי חם מדי. הרגשתי את תעוקת החום בגופי, וגם מחשבותיי התאיידו. לכן, למרות שאנחנו ישנים הלילה ברמת השרון, מחר אצטרך לכתוב מנה כפולה. אבל מקודם לכן עלי ליטול את בניי אל העיר, כדי להינות מן העיר שעזבו לפני רק פחות משנה.
כשהתקשרתי היום לאילנה, לפני שבאתי לאסוף ממנה את הילדים, דניאל ענה לטלפון. "כול כך טוב לי כאן," אמר לי בקולו המתוק, הילדי, מילא אותי בשמחה אך גם לפת את לבי. למרות שהחיים שלנו בתובל פשוט נפלאים, עדיין קשה לי לבוא בחזרה לנווה צדק, ששלושים ושש שנים מחיי עברו עלי בה, ולבקר בה רק כתייר.
השנה הזאת הייתה שנת תמורה לילדיי ולי. עזבנו את תל אביב כמה שבועות אחרי שהתחילו את שנת הלימודים האחרונה בגן העירייה, מכרנו את ביתנו בתל אביב, ועברנו עם שתי משאיות עמוסות בספרים לקיבוץ תובל. כעת אנו חיים בבית בן שישה חדרים, על חצי דונם אדמה. הבאנו הביתה כלבה ושני חתולים והוספנו אותם למשפחתנו. זרענו גן ירק ועיבדנו אותו, נקלטנו בגן חדש ונפלא ובקהילה מיוחדת, ובסגנון חיים שונה לחלוטין מזה שהיה לנו. בשנה זו גם פרסמתי את הרומן החדש שלי, "אשת הפיראט היהודי", ושלושה כרכי שירה – ואני כבר עובד על הספר הבא שלי.
זו הייתה שנה מלאה בטוב. אני מאחל לכם ולנו שהשנה הבאה תהיה כמוה ואפילו יותר ממנה, מלאה ביצירתיות, בבריאות ובשגשוג, ושתהיה גם שנה מלאה באהבה.
אם אתם רוצים לעזור לי לממש זאת, תוכלו לעשות זאת כאן.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
שנה טובה ומתוקה,
אילן שיינפלד.
