החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (142).
כביש 886 מתחיל בפניה מכביש 89, בצומת עין זיתים. זהו כביש מתפתל, העובר דרך דלתון, כרם בן זמרה, ריחניה, עלמא, דישון ורמות נפתלי, עד שהוא מגיע לצומת ישע, שם הוא מתחבר עם כביש 899, כביש הצפון. הכביש הזה דו-מסלולי כביכול, אך צר מלהכיל שתי מכוניות הנוסעות זו מול זו, וכיוון שהוא סלול על צלעות ההרים סיבוביו ופיתוליו רבים וחדים, ומסוכנים. הוא גם אחד הכבישים היפים בכבישי הגליל העליון. מתחרה בו רק כביש 899, בירידה שלו לכיוון אגם החולה, מול מיקומה של מועצה אזורית חרמון, אז נשקפים לעין הנהג המראות מרהיבי העין של שדות מעובדים משובצים באגמים ובברֵכות.
מאז עברנו לגור בגליל קרה לי כבר מספר פעמים, כאשר נהגתי לקריית שמונה או לכפר גלעדי, שהווייז כיוונה אותי לכביש 886, במקום לנסיעה הנוחה והבטוחה יותר צפונה – כביש 85 ואז כביש 90. ובכל פעם אני מגלה זאת מאוחר מדי, אחרי שאני כבר נוהג עמוק בתוך כביש 886, נתון ליופיו מסיח הדעת ולסכנתו.
כך אירע גם אתמול, כשנהגתי מתובל לחנות 'צומת ספרים' בביג קריית שמונה. מצאתי את עצמי נוהג שוב בכביש היפה והמסוכן הזה, אבל כשהגעתי לכביש הצפון, 899, וראיתי מולי, מן ההר, את המראות של עמק החולה ושל מועצה אזורית מבואות חרמון, הצטערתי לרגע שלא עברנו לגור שם, בצפון הרחוק הזה, שיופיו מרחיב לב ושובה את העין. ולא שחסר לנו יופי פה, בתובל.
החודש הזה, חודש הקריאה וחודש הגאווה ושבוע הספר, זימן לי נסיעות רבות. מפגשי החתמה של ספריי בחנויות 'צומת ספרים' בירושלים, במודיעין, בחיפה, בגבעתיים, ברגבה, בקריית שמונה, בנתניה, הנחיית ערבי ספרות בתל אביב ובנהריה, ומחר גם סיום שבוע הספר בשרונה, בתל אביב. הרבה מכלי דלק מילאתי בשבועות האלה, והוצאתי גם לא מעט כסף על מזון מהיר בדרכים, וספרים. אבל כל זה היה שווה לי בעבור שלושה דברים – הניידות/החירות, ההתבשמות מנופי הארץ הזאת, והמפגשים עם אנשים.
שלושת הדברים האלה נלקחו ממני, כמו מרובנו, בשתי שנות הקורונה. הם חסרו לי מאד. כעת הקורונה חוזרת, אבל לשמחתי החיים ממשיכים במסלולם. אני מקווה שלא ניאלץ להסתגר שוב, מפני שזה מכלה את הנפש ומפורר את הקשרים האנושיים. בעבורי, יותר מכול מכירה של ספר, היו חשובים לי המפגשים, השיחות עם בני אדם. השיחה עם מאיר, אברך חרדי נמוך קומה, רזה, עם ציציות מחוץ למכנסיו וכיפה שחורה על ראשו, בטן שטוחה וישבן חושני, שסיפר לי בירושלים שהוא מתעניין בעיקר בספרי ניהול, אבל עמד והקשיב למה שסיפרתי לו על כתיבתי, ולא נרמז במה שמעבר לזה; הבחור בן העשרים וארבע שליווה קבוצת בני נוער מארצות הברית בטיול, ועצר עמם בקניון קריית שמונה, וסיפר לי קצת על עצמו ושמע על ספריי, האישה שמול שולחן הספרים שלי נזכרה בחוויית הקריאה העזה שהייתה לה עם הספר 'מעשה בטבעת,' ולכן רכשה מיד את 'אשת הפיראט היהודי' ואת 'הנזיר היהודי,' והגבר המבוגר שלא אמר לי את שמו, אבל גהר אלי היום, כממתיק סוד, מעל שולחן הספרים בקניון בנתניה.
"אילן?" שאל.
הרמתי אליו את עיניי. לא זיהיתי אותו.
"כן."
"אנחנו לא מכירים," אמר, "רק רציתי להגיד לך שאני נמצא כעת באמצע הספר שלך, 'הנזיר היהודי', ומאד נהנה ממנו."
"אתה מאד משמח אותי," אמרתי לו, "תודה רבה."
וכבר הלך, מותיר אותי עם מתיקות דבריו על ליבי.
לא מכרתי המון ספרים, ברגעי הימצאותי במקומות הללו. אני חושש שקניתי יותר ספרים ממה שמכרתי, והוצאות המזון והדלק בדרכים יתקזזו מן התמלוגים שאקבל בעבורם. אבל בכל מקום קיבלו אותי במאור פנים, אנשי ונשות הצוות וגם הקוראים, יכולתי להתבונן בפכים קטנים מחייהם של הישראלים, ליהנות מן הנופים בדרך ולגמוע את הכבישים בתחושה עמוקה של אושר על שום הניידות והחירות שהנסיעות האלה הקנו לי.
זה גם בדיוק מה שיעזור לי עם פְּרוֹשׂ חודש יולי, שבו הבנים יהיו בקָייצת, ואני אהיה שקוע עמוק בתכנון וכתיבת הגרסה השנייה של ספרי הבא, ובה שני צירי עלילה מקבילים לציר העלילה של הדמות הראשית שלי. הבנתי, שהספר הזה יהיה מסופר מפי מספרים בעלי אמונות שונות ומנוגדות, וסגנונות כתיבה שונים, וגם במישורי זמן ומרחב שונים. הבנתי שהוא צריך להיות ערבסקה של אגדות, של נראטיבים מנוגדים, מפוצלים ומשלימים. זה יצריך ממני הרבה ריכוז, זמן והתמדה. אבל זה יהיה משהו שאיהנה בו, ובבוא הזמן גם אתם.
ובינתיים, עד שישלם, סיימתי לעבוד על ספר הילדים החדש שלי, 'הסיפור של מיכאל ושל דניאל,' ובו סיפור בואם לעולם בפונדקאות, וכעת הוא עובר לציור. זה יהיה ספר יפה, מרגש, ואני מקווה שגם פורץ דרך וחשוב. ומי יודע, אולי גם יהיה קובץ סיפורים קצרים שלי, בדרך, עד לרומן הבא, זה שאני עמל עליו כעת. הוא דורש את שלו, וייקח זמן עד שאוכל לסיימו.
שה' רק ייתן לי בריאות, כוח ופרנסה טובה כדי שאוכל לעשות כן. ולכםן, שבת שלום.
