רונה טאוזינגר, חוֹרים. עורך: ארז שוייצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025. 99 עמ', 76 ₪.
ספר-שיריה השלישי של רונה טאוזינגר הפתיע אותי בייחודו ובאומץ המובע בו, מפני שהוא משורר את סיפור אהבתה של הדוברת לגבר ערבי מוסלמי. "תִּשְׁתַּבַּח אַלְלָה אֲשֶׁר תַחְרִיז/בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי כָּכָה,/זִיכְּר רָז עַד כִּי זָר,/אֲנַחְנוּ יַחַד בַּתַּסְתִיר./עַל דָּבָר לֹא אֶצְטַעֵר,/אֶלָּא עַל שָׁעָה אַחַת/שֶׁלֹּא אַכְרִיז אֶת שֵׁם אַהֲבָתִי/אֲשֶׁר תַּסְבִּיח בִּמְחִילָה,// אַתָּה הֶחָרוּז הַמֵּאָה/עַל מַחְרֹזֶת תְּפִלָּה." איזו טוויה מופלאה של עברית וערבית, בלשון שיר צלולה, אליטרטיבית לעילא, בתוך דימוי הלקוח מדרכי הפולחן המוסלמי.
אינני מכיר את הכותב ואת ספריה הקודמים, אך מכריכתו למדתי שהיא ד"ר לספרות, יהדות ותרבות, עורכת באנציקלופדיה של הסיפור היהודי, באוניברסיטת בר אילן. ספר המחקר שלה, "תמר אשת ער", ראה אור בשנת 2020 בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, ועוסק בלמעלה ממאה וחמישים גרסאות יהודיות לסיפור יהודה ותמר, דרך הספרות החיצונית וההלניסטית, המדרש, הפיוט, פרשנות ימי הביניים, ספרות הדרשות והדרוּש, ספרות המוסר, כרוניקות, הספרות הקבלית, השבתאית, החסידית וכלה בספרות העברית החדשה מתקופת ההשכלה ועד ימינו. נושא המחקר כה מרתק אותי, שאזמין לעצמי עותק ממנו. אך מהיקף ידיעתה ודאי לי שרונה טאוזינגר מכירה היטב את מסורת השירה העברית, את מגעיה עם השירה הערבית, ואת שירת האהבה והחשק לדורותיה, המשיקה ביניהן. אין זה משנה כלל אם הכותבת חוותה סיפור אהבה עם גבר מוסלמי. עצם העיצוב של סיפור אהבה כזה בספר שירה עברי, הכתוב בידי אשת ספרות, בימינו, הוא המעשה הנועז.
התכת הלשונות
לשון השיר של רונה טאוזינגר מרובדת, מוקפדת ומלאת ידיעה. היא חורזת באופן טבעי לחלוטין חרוזים דקדוקיים בסדרת פעלים כמו "וְגוֹלֵל/נָעִים בְּשָׁוֶה לְכוֹאֵב/וְעָמֹק בְּשָׁוֶה לְרוֹפֵף,/הוֹפֵךְ צַד שֵׁנִי/מוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן" ('זרעי ענבים'), בשיר המתאר את אביה מנקה את אוזניה בשמן ענבים; יוצרת אונומטופיאות יפהפיות (חיקויי צלילים מן המציאות) בשיר המתאר את אביה מושך את תריס הגלילה עם בוקר מעל לראשה: "רֵיחַ רִתּוּךְ מַתֶּכֶת קוֹלוֹן מְשַׁגְּעִים, טַל מַשְׁכִּים./רֹךְ שֶׁכֶם/רוֹכֵן חֲרִישִׁי,/'רוֹנָה, שֶׁבַע תֵּכֶף' קוֹלוֹ"", ממש ניתן לשמוע את רחש התריס בחזרה על הצלילים ר' ו-ח' בשורות אלה; ולעיתים פשוט מצלול הממקד את התיאור, כמו בשורות "אַף לֹא חָשְׁבָה אִמִּי/לִשְּׂפֹּת לִפְתָּן שֶׁל פְּרִי טָפֵל", וניתן לומר שהמצלול מסמיך את הלפתן בחושי הקורא ('סתיו בארובת הכביסה'), או "צֶמֶר-גֶּפֶן לְפֶלֶא/גֶּפֶן בְּלִי כֶּרֶם,/צֶמֶר בְּלִי כֶּבֶשׁ בָּעֵדֶר" ('כרים של כותנה).
אין זו לשון שיר קלה לקריאה. לעתים קרובות היא עושה שימוש במשפטי ייחוד, כמו "כַּפֶּלֶס הָרִים מְגַהֵץ עֲבוּרִי וּגְבָעוֹת מַגָּעוֹ/מְעֻרְגָּל בְּיָד כַּבִּירָה אֵין חֵקֶר/רַכָּה רַכָּה," בתיאור של אביה, שאולי היה נפח ברזל ואולי לא, אבל גיהץ בעבורה חול בחוף הים. פעמים אחרות היא עושה שימוש בלשון הלקוחה מכתבי הקודש שעסקה בהם במחקרה, כמו בשיר המיוחד מאוד, "אין העין ממש": "וְיֵשׁ בָּהּ מְפוֹרָשׁ מִן הַסָּתוּם/שֶׁבָּעַיִן נַרְתִּיק מִקְדָּשׁ/וּבַנַּרְתִּיק עֲטָרָה/כְּמַרְאֵה הַחֲסָדִים/וּמִן הָעַיִן יוֹצְאִים קַוִּים/שֶׁהֵם קַוֵּי רְאִיָּה/מִסְתַּעֲפִים נוֹלָדִים.// וּבְבֵית אַהֲבָה/פַּלְטֶרִין שֶׁל תְּמוּרָה.// יֵשׁ בָּהּ סָתוּם מִן הַמְּפֹרָשׁ/שֶׁבָּעַיִן תַּרְמִיל בְּצוּרָה בִּלְבַד/וּבַתַּרְמִיל פֶּרֶק זֶרַע/כְּמַרְאֵה הַכִּמְעַט/וּבַזֶּרַע טִפַּת הַמָּשׁוּךְ לֹא נִפְלָט/ כִּי אֵין הָעַיִן מַמָּשׁ/אֶלָּא דְּמוּת הָעַיִן/וְקַוֶּיהָ אֵינָם רְאִיָּה/אֶלָּא רַק תּוֹלָדוֹת.// וְדַוְקָא הַמּוּחָשׁ/הוּא הָאֱלֹהִים שֶׁכֻּלּוֹ עַיִן/כְּמַרְאֶה הַחֲטָאִים/סָתוּם שֶׁל כֹּל הַסְּתוּמִים וְהַסְּתוּמוֹת." השיר הזה אינו קל לפיענוח, ולא בכדי. הוא נשען על ספרות הסוד היהודית, ועוסק בגילוי ובכיסוי של מעשה הבריאה ושל מעשה האהבה כאחד. ה'פלטרין' הוא מונח מלשון חז"ל, המתאר את מקום משכנו של מלך, כארמון או היכל, ולכן, כיוון שהשיר מרמז, במלים כמו 'פרק זרע' ו'טיפת המשוך', ברור כי הוא מוסב הן על מעשה אהבה עם גבר פטריארכלי והן על יחסי הגומלין בין האל לבין הבריאה. וכיוון שהוא משובץ דווקא בפרק השיר הראשון בספר, העוסק בילדות הדוברת, העלה בי יִראה.
עברו אמונתי
ככל שמתקדמת הקריאה בספר הולכים ונשזרים בו מושגים מן האסלאם. כך "לָחַשְׁנוּ סוּרַת אֶל-פָאתִחָה בִּלְשׁוֹן שִׁנְּעָר,/בְּאוֹת שֶׁל דְּבַשׁ לִקַּקְנוּ רִיסִים./הִנֵּה הַשַּׁעַר, עֵין-אֶלְבַּאבּ,/ מִתְבּוֹנֵן בָּנוּ חָלָב חָרִיץ./הִנֵּה הַבַּיִת, אוֹתוֹ בַּיִת/ וַאֲנַחְנוּ כְּבָר צְעִירִים צְעִירִים" ('עין השער ושיני חלב). סורת אל-פאתחה היא הסורה הפותחת את הקוראן, נאמרת שבע-עשרה פעמים ביום על ידי המאמינים, וכוללת שבעה פסוקים ובהם הרעיונות המרכזיים של המונותאיזם באסלאם. כיוון שמדובר בשיר המשובץ בין שירי הילדות של הדוברת ניתן להבין ממנו כי סיפור האהבה היהודי-מוסלמי הזה החֵל עוד בימי התום של הילדות, ונמשך מאז. אך משום שהדוברת ואהובהּ מדברים 'בלשון שנער,' ניתן להבין מכך דבר אחר לגמרי. הרי מלכות נמרוד הייתה בשנער, ובה הוקם מגדל בבל. עד שה' החריב את המגדל והפיץ את העמים ולשונותיהם דיברו ביניהם לשון אחת. ייתכן, אם כן, שֶׁמה שנדמה בספר שירה זה כסיפור אהבה יהודי-מוסלמי הוא דבר-מה גדול ממנו בהרבה – ניסיון שאפתני לעילא ולעילא של משוררת עבריה למוסס את ההבדלים הלאומיים והדתיים בין היהדות לבין האסלאם על בסיס המונותיאיזם ועל בסיסה של לשון האהבה, שכידוע לשון אחת היא בכול מקום בתבל.
השערה זו נתמכת גם בשיר "עברו אמונתי." כיוון שאני עוסק כעת באפוס השבתאי, זיהיתי מיד בכותרתו את ההרמז לאיגרת של שבתי צבי למאמיניו אחרי ההמרה שלו לאסלאם, בה ציווה עליהם "קברו אמונתי." כלומר, אמצו את האסלאם כמוני, אך המשיכו להאמין בליבכם באמונתי. כאן, בגרסה נועזת מאד, כותבת רונה טאוזינגר 'עברו אמונתי', כלומר חצו את גבולות האמונה, כול אמונה, הֲמיסו את הגבולות שיצרו ביניכם דתות העולם, בשם האהבה: "חַיָּב אָדָם לְפָחוֹת פַּעַם בְּחַיָּיו/לַעֲלוֹת יָחֵף/אֶל הַכַּעְבָּה הַשְּׁחֹרָה שֶׁל נַפְשׁוֹ// חַיָּב אָדָם לְפָחוֹת פַּעַם בְּחַיָּיו/לִרְחֹץ עֵירֹם/בַּגַּנְגָא הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל גּוּפוֹ//חַיָּב אָדָם לְפָחוֹת פַּעַם בְּחַיָּיו/לִרְקֹד כָּאֲרָזִים/בְּיַעַר קָאסוּגָה שֶׁל רוּחוֹ//חַיָּב אָדָם לְפָחוֹת פַּעַם בְּחַיָּיו/לָעוּף בָּאֲוִיר/מִן הַמִּנְזָרִים הַתְּלוּיִים בְּמֹחוֹ//חַיָּב אָדָם לְפָחוֹת פַּעַם בְּחַיָּיו/לַעֲגֹב בַּטְּחָבִים/שֶׁבְּכֹתֶל הָאֶבֶן שֶׁל לִבּוֹ//מִתּוֹךְ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה/שֶׁבְּעוֹד שָׁבוּעַ הוּא מֵת./— כְּמוֹ אַהֲבָתֵנוּ כָּל יוֹם."
האמירה כאן פשוט מסחררת בנועזותה. באמצעות הפזמון החוזר, הנשנה כציווי אמוני, קוראת רונה טאוזינגר לניפוץ גבולות הדתות כולן, כדי לחוות את עומק האמונות כולן – ואת עוצם האהבה.
המאהב, המאהבת ושבירת גבולות המגדר
כול מה שכתבתי לעיל נמצא רק בפרק השיר הראשון בספר, זה הממסגר את סיפור האהבה היהודי-מוסלמי במִסגוּר אמוני-לאומי. פרק השיר השני, "מקום כול הכאבים," כבר עובר לתיאור מעשה האהבה הזה. כאן נגלה פן אחר בלשון השיר הנועזת של הכותבת. זוהי לשון חושית וחושנית, שאינה נרתעת מתיאור מעשה האהבה לפרטיו. "הַבַּיִת כָּאן/אֲסִיף גּוּפְךָ/בְּשַׂעֲרוֹת חִטָּה/לַח מְכֻרְמָל/מַמָּשׁ חֶשְׁקָן/גּוּפִי הָאֲסָמִי.//הַבַּיִת כָּאן/הַלֶּחֶם כְּבָר/שִׂים רֹאשְׁךָ/הַנַּח כֵּלִים./מַלְּאֵנִי בָּר," היא מפצירה באהוב, המדומה לקוצר חיטה, בעוד היא מדמה גופה לאסם, למיכל, המבקש להכילו בתוכה, בשיר 'חשוון ממש.' ובשיר אחר, 'עין הדג', היא כותבת: "בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְפַרְפֶּרֶת תַּחְתֶּיךָ/כְּמוֹ קַרְפְּיוֹן/הָיִיתָ מוֹצֵץ אֶת עֵינַי/כְּמַעֲדַן-דָּג./עֵינָהּ דִּבְתוּלָה לִבְעוּלָה עֵינָא דִּגְאֻלָּה/מַבְרִיקוֹת וּטְרִיּוֹת." או בשיר 'גרויר': "אֲלוּמַת חֲסִידִים נְעָרִים/בִּשְׂדֵה-לֶחֶם בַּגּוּשׁ/נָתְנָה בִּי מַבָּט מְגֹרֶה/בְּבַת-עַיִן,/עַד נִהְיֵיתִי חֹרִים חֹרִים/גְּבִינָה גְרוּיֶר מַסְרִיחָה/לְגַוֵּן עָלֶיהָ,/לְרַיֵּר בְּתוֹכָהּ/ לְחַדֵּד בַּחֹרִים שֶׁלָּהּ אֶת הַזַּיִן." איזו תעוזה, אל אלוהים.
אבל בדרכה המתוחכמת, רונה טאוזינגר מתעתעת בקורא. היא אינה מסתפקת בשבירת גבולות האמונה, אלא נעזרת בה כדי לשבור את גבולות המגדר. כך, למשל, בשיר 'עפרוני', המתאר מעשה אהבים בבית כנסת: "לִקְרֹא בַּתּוֹרָה בַּסַּפְסָל הָאֲחוֹרִי חֲשׂוּפֵי אֲחוֹרִים,/בְּעֶזְרַת נָשִׁים לְהַשְׁתִּין בְּלֵיל מַיִם קְפוּאִים,/לִלְבֹּשׁ צוּרַת גֶּבֶר כְּדֵי לְהִתְפַּשֵּׁט/וְלִטְבֹּל יַחַד בְּמִקְוֶה הָאֲרִ"י./לָרוּץ בִּשְׂדֵה שַׁחַת בְּשָׁד וָשֵׁת/בִּנְתִיב בִּטּוּל הַחוּשִׁים,/לְעוֹרֵר דִּינִים בָּעוֹלָם שְׁנֵי תְּמִידִים/שֶׁאֵינָם כְּסִדְרָם הַיּוֹמִי./לִלְבֹּשׁ צוּרַת גֶּבֶר וְאָז צוּרַת גֶּבֶר מֻסְלְמִי,/לַעֲלוֹת אֶל הַקֻּבִּיָּה הַמְּבֹרֶכֶת לְהִסְתּוֹבֵב חָפְשִׁי,/שְׁנֵי חַי שֶׁאֵינָם מִסְתַּיְּמִים./ לְעוֹרֵר הַחֵשֶׁק בִּפְנֵי אֲנָשִׁים/לְהִשְׁתַּגֵּל בְּמִנְהֶרֶת הַכֹּתֶל/בִּתְוַאי מַעֲבָר הַסְּתָרִים לִבְרֵכַת עֶפְרוֹנִי,/גִּיחוֹן בְּגֻמְחַת הַגָּזִית/מוּל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים." כך גם בשיר מופלא אחר, ארוך מכדי שאוכל לצטט אותו במלואו כאן, "אני והו", ובו, בין השאר, השורות "אֲנִי וְהוּא וּבַחוּרָה מְעֻשֶּׁנֶת/עֵירֹמָה עִמָּנוּ רְתוּחָה. שְׁחוּמָה./מֶרְחַץ אֵדִים. אֲנִי וְהוּ חָשׁ חֻמָּהּ".
כך אפוא עוברת הכותבת תדיר בין האל לבין האהוב, בין הקדוש לבין הפרוץ, מצד אחד כותבת "אֶשְׁכַּב אִתְּךָ/לְאֶשְׁכּוֹלוֹ הַמְּשַׁגֵּעַ שֶׁל אַלְמוֹן" וכעבור כמה שורות באותו שיר "בִּנְהַר כְּבָר יֵרוֹם כְּבוֹדְךָ הָמוֹן," מטשטשת במכוון בין האל לבין האהוב ובין המציאות הישראלית הספציפית לבין מציאות החיים בבבל, שהרי נהר כבר היה תעלת מים שזרמה בבבל באלף הראשון לספירה, מצד אחד מעידה "שָׁנִים בְּבַיִת אָהוּב/לֹא נִקֵּב בּוֹ אֲפִלּוּ/הַחֹר עֲבוּרִי/לְמִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם" ('אד'), בטרוניה מציאותית מאד, או מספרת כיצד אצה למאהב שלה לפני חתונתה, למשכב אחרון, "אַף עַל גְּמַר/הָרְגָעִים כְּבָר אֵין בִּי צַעַר,/רַק עַל זֶה דָּבָר, שֶׁרַצְתִּי אֵלֶיךָ/בִּכְלִימַת כַּלָּה/לְפַת מַעֲרִיב אַחֲרוֹנָה,/מִן הַתַּחְתִּית שֶׁבִּרְעָבִי בָּאתִי/בְּתַחֲנוּנֵי חֶסֶד/וְשׁוּם לֶחֶם/לֹא יְכַסֶּה אֶת הַבּוּשָׁה" ('נהמא דכסופא), ומצד שני מפליגה, בפרק השיר הבא, "מה כאן ומַכַּאן", מסיפור אהבה לגבר מוסלמי – אל סיפור אהבה לנזיר נוצרי, ובזה שבה וממחישה כיצד היא עושה שימוש במעשה הארוטי כדי למוסס את הגבולות בין דת לדת ובין אדם לאדם, ואז שבה לתאר אהבה לגבר מוסלמי, בשיר 'המתעצמים למרתון פלסטין': "עִנְבַּל לְשׁוֹנִי בְּפִיךָ מִתְעַצֵּם לְהַגִּיעַ/גּוּפִים אַשּׁוּחִי בְּאָמִיר הַמַּאֲמִינָה/מִתְעַבִּים לְעֵת עַרְבַּיִם, בְּבֵית-הַלֶּחֶם/שֶׁל אַבּוּ מֻעתָסֶם."
עוולות הכיבוש
בחלק זה של הספר הוא כבר עובר להיות מספר אמוני, מיסטי, המפורר את גבולות הדתות בשם האהבה, לספר פוליטי חריף, עז מבע, המבטא באופן מר וחסר פשרות את עוללות הכיבוש. כך, למשל, בשיר 'סוכות': "לְעֵת סְתָו סַבְתוֹת סוֹרְגוֹת סְוֶדֶרִים/לְיַלְדֵי הַכְּפָר. זֶה כְּפָר סָרוּג./מִצֶּמֶר תַּיִל. לְאֵלֶּה שֶׁאֵין יָדַיִם/אֶפְשָׁר סוֹרְגֵי אֲפֻדוֹת…/מִבַּעַד לְעֵינֵי הַגְּדִי/מְפַלְחִים מִשְׁפָּחָה." היא מזהה את האדם ברועה העזתי, בשיר 'על הדרך יאיר אלי', ומערב במכוון מלשון תהלים, "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה": "וּפָנָיו אוֹר זָרוּעַ עַל גַּב אוֹר תָּמִיד/שׁוֹחֲרוֹת טוֹב לָדַעַת/מִבַּעַד לְכָל עַבְטִיט עַזָּתִי/יוֹצֵאת נוֹצַת עָנָן/נְחוּשָׁה, מַזִּיעָה וּבְפִיהָ/עָנָף זַעְתָּר", ומכאן מפליגה אל פרק השיר, "קהיר בלי נילוס", בו היא מתארת את קהיר, או שמא זו בכלל ירושלים, כמין מיקרוקוסמוס של חזונה, שבה הכול מותך בכול, גבולות הדת, הלאום, השפה והמגדר, במציאות דשנה: "נַעַר צִמְחוֹנִי בַּחֲצָאִית טוֹטוֹ/מְעַשֵּׁן קָאמֶל…/ קְצוּצֵי פֵּאָה סְרוּגָה אוֹרְגָנִית/מְצִיצִים מֵהָאָרוֹן לִקְרֹא הָאָרֶץ,/ בְּתוֹךְ כֹּל אִשָּׁה חֲלוּדָה מִתְגוֹרֶרֶת/רוֹקִיסְטִית זוֹהֶבֶת פְּרוּעָה… /וְחָ'אלֵד/בַּחוּץ מִסְתּוֹבֵב/וּמַכְרִיז 'אַלְטֶע זָאכֶן.'"
פרק השיר החותם את הספר המופלא הזה נפרד מן האהוב. אבל הוא עושה כן בדרכה המיוחדת של רונה טאוזינגר, על ידי הפגתו. "הָרוּחַ כַּפָּיו נוֹשֵׁב, בְּכָל עֶרֶב/הוֹלֵךְ אֲהוּבִי וּמִצְטַמְצֵם,/עַד כִּי אֵינֶנּוּ אֶלָּא קֶצֶף/עַל פְּנֵי מַיִם./עַל פְּנֵי מַיִם/עֶרֶב נוֹשֵׁב בְּדֶגֶל לָבָן,/שֶׁתְּרָנָיו מַעְלָה מַעְלָה/בִּכְנִיעָה צְנוּעָה/ מְרִימִים יָדַיִם,/לְקַפּוֹת בַּיָּרֵחַ, בָּרוּחַ, בַּכּוֹכָבִים/וּבַאֲהוּבִי עַד שֶׁאֵינֶנּוּ/עוֹד קֶצֶף מֵעַל מַיִם,/כִּי אִם מֵעַל/מְרַק עֶצֶם." יש כאן הומור, וקריצה. אבל רגע אחרי כן, בשיר 'נקרופוליס,' היא אומרת "הַשִּׁיר 'קָהִיר בְּלִי נִילוּס'/נִכְתָּב רַק בִּשְׁבִילְךָ/וְלֹא תִּשְׁמַע אוֹתִי/קוֹרֵאת בְּקוֹל/אַלְלָה וְלֹא אֶחָד/אַלְלָה וְלֹא אֶחָד//אַלְלָה וְלֹא אֶחָד/מִלְּבַדְּךָ." כך, בהינף של שמונה שורות שיר, היא אומרת את השחאדה, זו המעבירה אדם מדתו אל דת האסלאם, וגם מבטלת אותה, ואת האל, בפני האהוב.
ספר שיריה של רונה טאוזינגר, "חורים," מזַמן לקורא בו מסע עמוק ומטלטל בין אמונות ודתות, לשונות, מגדרים, הווה ועבר, ומשחקי זהויות. בעיניי זהו ספר השירה הכי מסעיר ומטלטל ושאפתני שקראתי בו בזמן האחרון. על ספרה זה היא ראויה לכול פרס ולכול שבח, וראוי גם לתרגמו לפחות לערבית. תבורכי, רונה, על עומק נפשך ורוחב ידיעתך ותעצומות ליבך. תודה.
_ _ _ _ _
אני קורא שירה וכותב עליה מתוך אהבה. אולם כמות ספרי השירה הרואים אור בארץ ונערמים בחדרי עצומה, וקוצר הזמן מחייב אותי לקרוא בהם מעט ולעבוד לצורכי פרנסה. אם ברצונך לתמוך בהמשך כתיבתי על שירה, אותה אני מפרסם כתוכן חופשי ברשת, תוכל/י לעשות זאת כאן. תודה רבה.
