כול פְּריחה היא מתקפה.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (99).

     האם הרגשתם פעם שהעולם מתקיף אתכם בבושם, אופף אתכם בעננות בושם החודרות לכול תא בגופכם, מפעפעות בכם ומטלטלות אתכם עד כדי כך שגופכם אינו יכול להכיל זאת עוד? האם עיניכם צורבות ונעצמות מרוב ריח פריחה הנישא באוויר, חודר דרך זגוגיות החלון, נכנס לכם לריריות העין ולמחשבות? האם אי פעם חשתם מותשים מרוב ריח, לא יכולים לעשות דבר מלבד לשבת על כיסא, למצמץ, לנשוף פנימה נשימות כמה שיותר קטנות, כי כול נשימה מחדירה אליכם מיליוני תאי ריח, בשעה שגופכם כבר עמוס בהם לבלי די?

     האם קרה לכם שהסתובבתם ימים שלמים בתחושה של בכי הגואה בכם בלי סיבה, או עצבות ושמחה מהולות זו בזו, או שהרגשתם גאות רגשית לא ממוקדת אבל מציפה, עוברת על גדותיכם ומוכרחה לבוא לידי פורקן?

     אם כך ברוכות וברוכים הבאות והבאים לעולמם של בני האדם האלרגיים לקרדית הבית ולכול גל עמוס מדי של פריחה.

     בילדותי גדלתי ברמת השרון, והלם הפריחה היה תוקף אותי עם פריחת ההדרים בפרדסים, שיחי היסמין בחצרות הבתים והחרציות וקוצי הבר במגרשי הבּוּר בין בתי השכונה שגדלתי בה. אחרי כן חייתי עשרות שנים בנווה צדק, שצמחייה אין בה, אבל בתיה ישנים ומלאי אבק.

     בזמן חיי בתל אביב, כשעבדתי בתיאטרון הקאמרי, נתקפתי בהתקפי אלרגיה עזים בשל האבק הספון במושבים, בשטיחי האולמות ומאחורי הקלעים. התקפי אלרגיה אלה החריפו בתוך ביתי העמוס בספרים.

     ככל אדם אלרגי, התחלתי לוקח כדורים נגד אלרגיה, אנטי-היסטמינים. אז גיליתי כי כדורי האנטי-היסטמין מטמטמים אותי, גורמים לי להירדמויות לא רצוניות בזמנים לא הגיוניים, כמו בזמן הוראה או נהיגה. בצר לי פניתי לרופא המשפחה שלי, והוא רשם לי סטרואידים.

     הסטרואידים עזרו לי, אבל היו להם תופעות לוואי איומות. הם גרמו לי להתנפח, להשמין וגם להתקפי זעם לא מודעים ובלתי נשלטים, שעל פי רוב התרחשו למול לקוחותיי במשרד יחסי הציבור שהיה לי, ולא הבינו מה אחז בי.

     פאבל שוורץ, רופא כירופרקט ומדקר בתל אביב, שהגעתי אליו בעקבות המלצות, פשוט הציל אותי. בשילוב בין אקופונקטורה לטיפול באלקטרו-מגנט הוא העמיד אותי על הרגליים בלי שום תרופה.

     כול עוד חייתי בתל אביב, הייתי בא לפאבל מדי חילופי עונות. אבל מזה שבע שנים אני גר בגליל, בלב הנוף והצמחייה של ארץ ישראל, והאלרגיה הפכה אצלי לדיירת של קבע. כול השנה אני מכייח, אבל בתקופות של חילופי העונות, בסתיו ובאביב, כמו עכשיו, אני ממש תחת מתקפה כימית.

     בשבוע שעבר לקחתי, בלית-ברירה, אנטי-היסטמין. זה גרם לי להיחטפויות שינה בזמן נהיגה (בשלהן אני נזהר מנסיעות ארוכות) ומול המחשב, ממש ככה, תוך כדי עבודה. גרוע מזה, זה גרם לי גם לחלומות מטורפים לחלוטין. אמנם, לעתים החלומות האלה יצירתיים, כמו חלום שקמתי ממנו לפני מספר ימים, ובו סיפור שלם למחזה אימה, שהתחלתי היום בכתיבתו. אבל הקימה תחת השפעה של אנטי-היסטמין היא קשה, אורכת זמן רב, ובאמצע היום האנטי-היסטמין שב וחוטף אותי אל השינה באופן לא רצוני. וחדלתי מנטילתו יומיים לפני ליל הסדר, כדי שאוכל לנהוג מן הגליל לרמת השרון וחזרה, מבלי להירדם על ההגה בדרך.

     הגליל משופע בפריחות, וזו התקופה הכי יפה בו. הכול פורח. כליל החורש בכביש 854, בדרך מכרמיאל לתובל, כול שפעת פרחי הבר, ואפילו האלה, האלון והאקליפטוס בחצרי. האקליפטוס מוציא פרחים זהובים יפים ועתירי ריח. לא פלא שיונקי הדבש קיננו בחצרי והם וגוזליהם כעת מרפרפים כאן מפרח לפרח.

    אבל אני מצוי תחת מתקפה חושית עזה כל כך, תחת יופי מסחרר, משכר. לכן, אף על פי שאני כול כך אוהב אותו ומסתחרר בשפע יופיו וריחותיו, אני רק מצפה שהאביב הזה יעבור, וזה מן הטעם הפשוט. האביב מסתער עלי באופן שאינני יכול להכילו.

     חג אביב שמח. אני רק מחכה שהוא יעבור.