השבוע התפתחה בעולמה של ספרות שערורייה קטנה מסביב לקטגוריית ספרי הביכורים בפרס ברנר היוקרתי. שופטי הפרס לא מצאו מועמד/ת מתאימים לפרס, אך מצאו לנכון להעניק צל"ש למחברת אחד מספרי הביכורים שהוגשו בפניהם. זה חולל סערה מסוימת.
הסערה התקופתית מסביב לפרס ספרותי זה או אחר כרוכה, מעבר לחוסר-רגישות זה או אחר מצד השופטים, באמת כואבת אחרת לגמרי – ישנם בארץ הרבה מאוד א/נשים כותבים/ות, ומעט מאוד פרסים ספרותיים. כול סופר/ת מתחיל/ה יודע/ת, שכדי לזכות פעם בפרס כלשהו, עליו/ה להגיש את ספריה/ו מדי שנה לכמה שיותר פרסים, בתקווה שבסופו של דבר יזכה במשהו.
המשורר אברהם שלונסקי טבע לזה מטבע לשון מבריקה, "פרסטיטוציה." אני מניח שהוא התכוון להזניית כל העניין הזה, של פרסים ספרותיים. ואם הוא טבע מטבע לשון זה כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כיום אפשר לומר שהפרסטיטוציה התפתחה לבורדל.
אבל שחוק בצד. הפרסים הספרותיים הם חשובים ביותר. ראשית, הם חלק מכליה של המערכת הספרותית לקבוע איכות ולגבש קאנון, להכיר לקורא סופרים/ות ותיקים ו/או צעירים, למיין ולסנן את המבחר מכול מה שרואה אור כאן, כעשרה ספרים מדי יום. שנית, הם בהחלט מהווים ענף פרנסה צדדי לסופרים. הרי רובנו איננו מרוויחים סכום כסף ניכר מכתיבתנו. הכנסתנו כסופרים מורכבת מתמלוגים מעטים על השאלת ספרינו בספריות הציבוריות, תמלוגים נקלים בעבור מכירת ספרינו בחנויות, והתקווה הנואלת לזכות מדי פעם באיזה פרס.
לכן, כמו בכול העולם, וביתר-שאת בישראל, סופרים מוכרחים לעבוד כדי להתפרנס, והכתיבה הופכת להם לעיסוק צדדי. זה מאוד מצער. אני יכול להעיד, שכתיבת רומן נמשכת אצלי כחמש שנים, מפני שרוב השנה אני טרוד בהוראת כתיבה יוצרת, ויכול לכתוב ברציפות רק באותם חופשים, שבהם ילדיי נמצאים בקייטנה בישוב. לו הייתי יכול לכתוב מדי יום במשך שעות, הייתה תפוקתי אחרת.
המשורר אמיר גלבע זכרו לברכה, כתב פעם שיר נפלא, שנדפס בספרו "אילה אשלח אותך," האומר כך:
עירי לי. לא אוכל
לבוא בשעריך עירי
בלי עיר לי עמי בך.
סחוף, ומבויש, אשפיל מבט
אם אעשה צעד בך
ולו אחד עירי ולא אל עירי
לדעת כי עמי בך
עירי לי תהי.
כי ממני תלקחי עירי
באין עירי לי עמי בך, עירי
אם ממני תלקח
*
השיר בנוי על המילה 'עיר,' שיש לה כמה וכמה משמעויות. חלקן מפתיעות. אחת מהן היא 'מלאך.' במלים אחרות, השיר הזה הוא שיר אהבה, שמתחת לכסות הכמו-לוגית שלו חבויה אהבה בלתי רגילה. – אהבה שהיא טעם חייו של הדובר. בלעדי אהובתו-מלאכיתו אין לו עיר, אין לו מקום על פני האדמה הזאת. אהובתו-מלאכיתו היא הנותנת את הטעם לקיומו. כמו גם לקיומה של עיר מגוריו. בלעדיה אין טעם לא לעירו ולא לחייו.
הסופרים, האמנים והיוצרים הם מלאכי הערים והמועצות. הם כותבים ויוצרים מדי יום מתוך נופיהן והווי חייהן. עיר או רשות בלי סופר/ת, אמנ/ית, יוצר/ת בתחומן, חסרות את רוחן, את נשמתן.
לכן, כבר לפני שנים כתבתי, בספרי "בית ספר למשוררים," כי כדאי ליזום קרנות מלגות ופרסים ספרותיים בכול מועצה אזורית ורשות מוניציפלית. שכן, בכול רשות ומועצה כזו חיים סופרים וסופרות, המהדרים את מקומם ביצירתם, אך מתקיימים בקושי מכתיבתם, ומשתוקקים לפנות לה זמן. הדרך לעודדם/ן היא להקים קרן מלגות ופרסים מקומית.
אופן הקמתה של קרן כזו הוא פשוט להפליא. על הרשות למצוא משפחה, שתרצה להנציח את זכר יקירם/תם בטקס שנתי, שבו יועלה זכר הנפטר/ת ויוענקו מלגות ופרסים ספרותיים.
כיום, בעידן מימון ההמונים והרשתות החברתיות, אפשר לפשט את זה עוד יותר. מנהל/ת מחלקת תרבות ברשות מוניציפלית או במועצה אזורית יכול/ה לפתוח קמפיין הדסטארט, שכול מטרתו היא הקמת קרן מלגות ופרסים לסופרים החיים בשטח הרשות ויוצרים בה.
אני קורא כאן, אם כן, לראשי וראשות הרשויות והמועצות, שנבחרו זה עתה לכהונתם/ן – קחו יזמה, הקימו קרן מלגות ופרסים לסופרים ולאמנים במקומותיכם/ן, ותדעו רק ברכה. וגם יחסי ציבור טובים.
*
שחרור הסופרים בפרט, והיוצרים בכלל, מתלות בפרסים הגדולים, שמספרם מועט ומועמדיהם רבים, עשוי לשחרר אותם גם מעוד רשת קורים מעיקה, העלולה להתווסף עלינו כבר ביום שני הקרוב – התועבה הקרויה 'חוק הנאמנות בתרבות.'
מרגע שהדבר הנפסד הזה יעבור את ההצבעה בכנסת, נהיה כול יוצרי וסופרי ישראל כפופים לאמת מידה לאומניות, לשרת תרבות שאינה אשת ערכים ואינה אשת ספר, ולכפיפיה, ולהחלטתם איזה מוסד תרבותי ואילו יוצרים ראויים או אינם ראויים לתקציב או למענק מטעם מוסדות השלטון.
התועבה הזאת מסוכנת, מפני שהיא משסה את הציבור הלאומני בסופרים, באמנים וביוצרים, העושים מעומק ליבם ונפשם למען התרבות העברית. ושרת התרבות הזאת מסוכנת, מפני שהיא נלחמת בסוכני הייצור של התרבות העברית, עליה היא מופקדת.
אם הייתה מעט תבונה בקדקודה, לא רק זלזול מופגן בתרבות וביוצריה, הייתה שרת התרבות יכולה ליטול בעצמה את היזמה הזאת, לפנות לראשי ערים ומועצות, לעודד אותם להקים קרנות מלגות ופרסים לאמנים וליוצרים החיים בתחומיהם, ולהבטיח אפילו עקרון של מטצ'ינג, שקל תמורת שקל, על כול שקל שייאסף לטובת העניין.
כמי שגר כיום בפריפריה, בתובל שבגליל המערבי, לא זכיתי עד כה לשמוע, לחוות או לחוש שמץ מהבטחותיה המתלהמות של השרה לעידוד התרבות בפריפריה.
מפעל מלגות ופרסים מוניציפלי כזה, חובק ארץ, יכול היה להיות תכנית הדגל שלה.
אבל מכיוון שהגברת הזאת קרובה לתרבות כמו שאני קרוב לקצבות, אני חושש שלא נותרה בידיי הברירה אלא לרוץ לכנסת, בתקווה להחליפה:)
שתהיה לכם שבת שלום.
