היומיים האחרונים היו עמוסים מאד. כידוע, אני מלמד כתיבה יוצרת אחת לשבוע בתל אביב. בדרך כלל, אבא שלי עולה הנה כדי לטפל בילדים בעוד אני יורד לתל אביב כדי ללמד בה. אבל מכיוון שהילדים בחופש, החלטתי לקחת אותם איתי לעיר הגדולה, ולבלות בה יומיים של עונג עם הסבא שלהם.
אתמול הלכנו לבריכת שחייה. הבוקר אבא לקח אותם לתערוכת הדינוזאורים בנמל תל אביב, בעוד אני מלמד. כשסיימתי את השיעור מיהרתי הביתה, אכלנו יחד ארוחת צהריים ונחנו. בשעה ארבע מיכאל, דניאל וסבא נסעו לראות סרט ב'סינמה סיטי,' ואני נסעתי ל'כפר הירוק,' לשיעור הכתיבה השני שלי.
אבא הביא לי אותם ל'כפר הירוק' בתום השיעור, לבושים בפיז'מות ואחרי אמבטייה. הוא סיפר לי, שהיו מאד קצרי רוח במהלך הסרט, ותהה אם אין זה מוקדם מדי בשבילם לצפות בסרט שלם.
"מוזר," אמרתי לו, "אנחנו הולכים לקולנוע והם רואים כל סרט עד סופו."
את הסיבה לחוסר סבלנותם במהלך הסרט שצפו בו עם סבא גיליתי רק בדרך חזרה הביתה. שאלתי אותם איזה סרט ראו, והם ענו לי… "אימוג'י."
"אבל ראיתם את הסרט הזה רק לפני כמה ימים איתי," תמהתי, "מה, לא אמרתם את זה לסבא?"
מסתבר שלא. אבא שלי לא שאל אותם איזה סרט הם רוצים לראות ובחר את הסרט הזה בשבילם. לא פלא שהיו כול כך קצרי רוח במהלך ההקרנה.
*
לפני שירדנו לתל אביב לקחתי איתי את תבת הכרטיסיות שלי. במהלך תחקיר הכתיבה שאני עושה, אני תמיד מסמן פסקאות חשובות בספרים ובמאמרים שאני קורא, וכותב הערות ורעיונות לכתיבה בשולי הדפים. כשאני מסיים את הקריאה, אני מצלם את העמודים הללו, חותך ומדביק אותם על כרטיסיות. בראש כל כרטיסיה אני כותב כותרת, שתזכיר לי מדוע שמרתי את המידע הזה ותקל עלי אחרי כן את ההתמצאות בין הרשימות השונות. אחרי כן אני מסדר לעצמי את הכרטיסיות לפי הסדר הלוגי של הכתיבה.
היום, במהלך שני השיעורים שלי, כשתלמידיי כתבו, כתבתי גם אני. הוצאתי בכל שיעור כרטסת מן התבה, העפתי בה מבט לרגע ומיד התחלתי כותב. כתבתי במהירות כול מה שיצא לי מתחת ליד. בדרך זו פיציתי את עצמי על חסרון הכתיבה אתמול. הכפלתי היום את מנת הכתיבה היומית שלי.
כרטיסיות הן כלי כתיבה שכדאי להשקיע בו מאמץ וזמן. תמיד כדאי לכם לעשות תחקיר על נושאי כתיבתכם, ולכתוב רשימות. לעולם אינם יודעים מתי תזדקקו להן. ואתם תזדקקו להן כאשר לא יהיה לכם שמץ של מושג במה להתחיל את כתיבתכם באיזה יום, או כשתהיו בחופש עם ילדיכם, בלי זמן לכתוב בו כלל.
אתם כותבים כי אתם מחויבים למעשה הכתיבה. אתם כותבים ברצועות זמן חטופות של 20 דקות, בכול מקום ובכול זמן שזה מתאפשר לכם. אתם כותבים כך כי זוהי הדרך היחידה להגיע בה לגרסה ראשונה של הסיפור החבוי בתוכם. זה מה שסופרים עושים. הם לא מחכים למוזה שתופיע. הם מתייצבים ליד שולחן עבודתם כמו פקידים. אני פקיד נאמן של הכתיבה שלי. זו הסיבה שאני מצליח לייצר כול כך הרבה חומר מדי שנה.
אם אתם מעוניים להשקיע בכתיבת הרומאנים הבאים שלי, אשמח אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים, ותתמכו בו. תוכלו לעשות זאת בכתובת הבאה:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
וכמובן אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה הלאה.
תודה מראש, ולילה טוב,
אילן.
