כשהמתים חוזרים.

     הבוקר, מיד עם נחיתתי בלימא, התקשר אלי אלכס, בן דודי מסדר שני. "אבא שלי, סאול ובימבו רוצים לבוא לקחת אותך למסעדה," הוא בישר לי. "באיזה מלון אתה משתכן?"

     אמרתי לו את שם המלון, ואז ניתק והתקשר שוב מקץ כמה דקות. "אבא שואל אם תרצה לבוא איתם לבקר את המשפחה בבית העלמין. הם ממילא תכננו לעשות זאת."

     כמובן שאמרתי כן.

     וכך, מקץ פחות משעה מאז נחתתי בלימא, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות סאול הגדול וסאול הקטן, ובימבו, שלושת בני דודיי מסדר שני, בני הדודים של אבא שלי. בימבו הוא הבן של יענקל, האח של סבתי שהיגר ללימא מן העיירה נובוסליץ לפני השואה, התחתן כאן עם סינית קתולית ולכן המשפחה ישבה עליו שבעה וניתקה איתו כול קשר; סאול הגדול הוא בנו של דוד יויינע, האח של סבתי, שהיגר לאקוודור אחרי השואה, והיה בעבורנו תמיד הדוד העשיר מאמריקה; וסאול הקטן, הבן של כסיל, אח נוסף של סבתי.

     את הכיפה שאני לוקח איתי תמיד לכול טיול שכחתי בבית המלון, אז התכבדתי בכיפה מבית העלמין. סאול גם נתן בידי עותק של התפילות הנושאים על קברו של מת ביום אזכרתו, ואני הצעתי שאומר עליהם אל מלא רחמים. כך, אפוא, מצאתי את עצמי עובר עמם קבר אחר קבר, מבקר את כול קברותיהם של בני המשפחה הקבורים בלימא – אלה וכסיל, יענקל (חקובו), סולומון פלדמן, הבן של סאול, שנפטר מסרטן בגיל 35, לפני כמה שנים, הקבר של משה, אחיו של סאול ובנם הצעיר של אלה וכסיל, ואחרי כן גם את קברות ההורים של סינתיה, אשתו של כסיל ואמו של אלכס.

     הבכי הלך והתגבר בתוכי מקבר לקבר. מרוב התרגשות. בעבורי, הרי זה כבוד גדול לזכות לומר תפילת אל מלא רחמים על קרובי משפחתי. אבל כשהגעתי לקבר של יענקל, חקובו, שהמשפחה בארץ התנתקה ממנו בשל אהבתו לגויה, התפרקתי. קרוביי לא הבחינו בזאת. הכול היה בתוכי. אבל משהו באמת נשבר בי שם, ליד קברו, מרוב חמלה וצער.

     אחרי כן, כשישבנו במסעדה סינית טובה ואכלנו צהריים. סיפרתי לבני דודיי על ספרי "כשהמתים חזרו," אותו כתבתי אחרי ביקורי הקודם אצלם, בלימא ובאקוודור, לפני כעשר שנים. סיפרתי להם כיצד המצאתי את סיפורו של מיכאל, האח של סבתא שלי, שנעלם בגיל 14 בין שתי מלחמות העולם ואבדו עקבותיו לעד, איך חיתנתי אותו עם גויה באיקיטוס שבאמזונס והולדתי ממנו את סלומון פלדמן, משיח ישראל, המשיח היהודי.

      הם נהנו מאוד למשמע הסיפור. בעבורי, לספר אותו להם זו חוויה בפני עצמה. מה גם, שכעת אני עובד עם דורון אלון חברי, במאי הקולנוע שאיתו עשיתי גם את הסרט הקצר זוכה הפרסים "קופסאות," על הפיכת הרומן הזה, "כשהמתים חזרו", לסדרת טלביזיה. למעשה, תוך כדי טיול אנחנו מחליפים בינינו טיוטות של סינופסיס על הסדרה ופרקיה. וכך אני חווה את הספר הקודם הזה מחדש, תוך כדי עבודת תחקיר על ספרי הבא.

     הערב נפגשתי בבית המלון עם מרצה להיסטוריה באוניברסיטת לימא, המתמחה במאה השש עשרה. סיכמנו שמחר נצא יחד להיפגש עם מנהל מוזיאון האינקוויזיציה בלימא, היודע, למצער, את השפה הספרדית בלבד. הוא היסטוריון בעצמו, ועומד לתת לי גם עותק מספרו על משפטי האינקוויזיציה בעיר. משם ניסע יחד, במכונית ועם הנהג שמעמיד בן דודי בימבו לרשותי, לארכיון הלאומי ולספריה הלאומית, לחפש רישומים ועדויות על גיבור ספרי.

     המסמכים בארכיונים של האינקוויזיציה כתובים בספרדית עתיקה. זו הסיבה שליאון טרטמברג, ההיסטוריון של יהדות לימא, מנהלו הקודם של בית הספר היהודי בלימא, "ליאון פינולו," וחבר יקר, חיבר אותי עם המרצה הזאת. שמה אילנה, והיא יודעת ספרדית עתיקה וגם מכירה את נבכי הארכיונים הללו. ליאון הוא גם שחיבר אותי עם מנהל מוזיאון האינקוויזיציה בלימא.

     לא ייאמן עד איפה אני מגיע עם התחקיר הזה. אבל לא היה לי מנוס מכך. אני עובד על הספר הבא כבר שנה, בשקט, תוך כדי הרבה דברים אחרים כידוע. רוב הסצנות הדרמטיות בו כבר כתובות בכתיבה ראשונה. אבל כל המהלך הדרמטי עוד לא רציף, וקו החיים של הדמות שלי חסר. ומרגע שהבנתי זאת, ידעתי שעלי לנסוע לצ'ילה ולפרו, להתחקות אחר נתיבות חייה, לחפש אחר המקורות הראשוניים לחומרים שכבר קראתי על אודותיה, ובעיקר לחפש אחר פרטי החיים הספציפיים, המוחשיים, אלה ההופכים סיפור לקונקרטי, למסוים ולבלתי נשכח.

     אחזור ארצה עם מאות עמודים של חומר בספרדית. או אז אצטרך למצוא מי שיהיה מוכן לקרוא ולתרגם לי אותם, בתמצית. בתשלום כמובן. רק אחרי כן יהיה לי חומר לעבור לגרסה הבאה והשלמה יותר של ספרי.

     אני מאושר ומסופק. עוד לפני מחר. ואומר לכם מדוע. מפני שהמפגש עם בני משפחתי היום מילא אותי בהתרגשות ובאהבה. בידיעה, שכולנו, כל הנצרים לשלמה ושרה פלדמן, מנובוסליץ, ערבים איש לרעהו, גם בקצווי עולם.

*

     את הספר "כשהמתים חזרו" התחלתי בחוף הים של תל אביב. הייתי אז בתוך כתיבתו של רומן המתרחש ברנסנס, שלא השלמתיו כלל. יצאתי עם חברי רם שליטא לשתות משהו על חוף הים. בעודנו יושבים שם ראיתי פתאום איך מרכבה של מכונת כתיבה מתוחה בין אוזניי, ולקודקודי נכנס דף, עליו נכתבה הכותרת "כשמתים חזרו," ומתחתיה תמציתו של סיפור שלא היה קשור כלל לרומן שכתבתי באותה עת: אבא שלי מתקשר להזעיק אותי בבהילות לבית המשפחה ברמת השרון, מפני שכתוצאה ממשהו שחוללתי בכתיבתי מתי המשפחה מתחילים לחזור. אני ממהר הביתה ומגלה, שלא רק מתי המשפחה חוזרים, אלא גם מתי העיירה ואחריהם כל מתי העם היהודי. אני מגלה שאני המשיח.

     כתבתי טיוטה מאוד מצחיקה של הסיפור הזה, ואז אמרתי לעצמי שכתבתי סאטירה מטורפת. אבל אולי היא סימן שעלי לשבת סוף סוף עם אבא שלי, ולשמוע ממנו מה באמת עבר על המשפחה שלו בשואה.

     קבענו פגישה, ישבנו והוא סיפר לי את הסיפור על שלמה ושרה פלדמן, פושט העורות הדתי מן העיירה נובוסליץ, שהיו להם 12 ילדים, שלושה מתוכם מתו בצעירותם ואפילו שמותיהם אבדו, והרביעי, מיכאל, אבד בין שתי מלחמות העולם, בגיל 14. ואז עצר אבא מסיפורו ואמר לי, "הרבה שנים קיוויתי, שיום אחד מיכאל או מישהו מצאצאיו יבוא וידפוק על דלת הבית שלנו (בית המשפחה שוכן בשיכון שכולו הוקם על ידי פליטי אותה עיירה, ברמת השרון). אבל אני יודע שזה כבר לא יקרה."

     "אבא," אמרתי לו, "אני אחזיר לך את מיכאל."

     אמרתי, ולא ידעתי מה אמרתי.

     כמה ימים אחרי כן הודיע לי אבא, שמתארגנת משלחת של ותיקי העיירה וצאצאיהם לנסיעה לאוקראינה. הוא לא היה יכול להצטרף, אבל הציע לי לעשות כן. אני כמובן קפצתי על ההצעה. נסעתי עמם לאוקראינה-רומניה. הגעתי לעיירה. אמרתי קדיש על קבר האחים ש-819 מיהודי העיירה נטמנו בו, ואז חיפשתי אחר קברות סבא וסבתא רבא שלי בבית העלמין. משלא מצאתי אותם נעמדתי בלב בית העלמין, פרשתי ידיי לשמיים, ואמרתי בקול רם: "סבא שלמה וסבתא שרה, סליחה שלא מצאתי את קברותיכם. אגיד פה קדיש עליכם ועל כול מי שטמון כאן בבית העלמין."

     וכך עשיתי.

     וכשסיימתי, גהרתי ארצה, אספתי בקבוק בירה אוקראיני ישן שהתגלגל שם, מילאתי אותו עד חציו בעפר בית העלמין, ונשבעתי, שהבקבוק הזה ילווה אותי כול חיי.

     הוא נמצא כעת בחדר העבודה שלי בתובל.

     זמן קצר אחרי ששבנו ארצה צלצל אלי אבא בהתרגשות. הוא סיפר לי שפרל שוורצמן, אשת הגבאי בעיירה, זכרה לברכה, מי שליוותה אותי במסע לעיירה זמן קצר מקודם לכן, התדפקה על דלתו עם מכתב ביידיש מלימא. את המכתב כתבה אלה, אשתו של דוד כסיל. היא כתבה לפרל, חברתה לספסל הלימודים בבית הספר העממי בנובוסליץ, שאינה יודעת מי מבין בני המשפחה בחיים. אבל שהנכד שלה, אלכס, עלה ארצה מאקוודור, ושאם מישהו מהמשפחה בחיים, היא תשמח אם יתקשר אתו.

     אבא מיד התקשר לאלכס. ואלכס הפך מאז לבן משפחה שלנו. הוא כבר התחתן בישראל עם מוניקה ויש להם שני ילדים. אחרי אלכס הגיע ארצה בן דודו, דניאל, הבן של משה. הוא תכף מסיים בהצטיינות תואר שני בטכניון, ועומד להינשא. הם כמו עוד שני אחים בשבילי.

     בעקבות המסע הקודם שלי ללימא, גם אבא שלי טס לשם. הוא הספיק לפגוש את אלה, דודתו, לפני שנפטרה, ולהכיר את כול השבט הסיני-קתולים שצמח מזרעו של יענקל-חקובו, האח הבכור של סבתי.

     רוב הדברים האלה מסופרים בספרי "כשהמתים חזרו." כאן אתם מקבלים תוספת. אבל עכשיו אתם כבר ודאי מבינים מה זה בשבילי, להגיע ללימא בשביל תחקיר לספר הבא שלי, ולפגוש בה קודם כול את שלושת בני דודיי, איך אמר סאול הגדול "אנחנו השלושה האחרונים ממשפחת פלדמן בכול לטינו אמריקה," מאוחדים כול כך יחד, לאכול איתם ולהזכיר איתם את נשמות בני המשפחה.

     ומחר יום חדש, עם התרגשויות חדשות. ובערב ארוחת ערב אצל בימבו, עם כול השבט הקתולי-הסיני שלו, ושלי.

     וכול זה, עוד מבלי שסיפרתי לכם דבר על מה אני אכתוב בספרי הבא:)

     שיהיה לכם לילה טוב.